למה התאומות בנות השלוש שלי עוד לא ממש גמולות

גיל שלוש הגיע, כולם כבר מזמן גמולים. והתאומות שלי עדיין בחיתולים.

0 1,102

שלום לכולם. קוראים לי קרן, ואני פרפקציוניסטית. חשוב לי שהכל יהיה מושלם, לפי הספר, אפילו קצת יותר טוב מהספר אם אפשר. ממוצע בגרויות 108, מצטיינת דיקאן בתואר, כזה מין פרפקציוניזם. וכאלה גם הילדים שלי. הכי יפים (בעיני), הכי מוצלחים (בעיני כולם) הכי חכמים (הכי אובייקטיבי) הכי מנומסים (ביחס לדעא”ש) ובאופן כללי מושלמים.

בגלל זה הפוסט הבא קשה לי.

אני מבשלת אותו מלא זמן בבטן, ודורש ממני הרבה אומץ לפרסם אותו. ידעתי שאני רוצה להעלות פוסט על סיפור הגמילה שלנו לפני פסח, בשביל כל מי שמתכנן לגמול, אבל מודה שקשה לי. אז הנה זה בא -למרות שהרוב המוחלט של הילדים בני שלוש גמולים, הבנות שלי עוד לא ממש גמולות. זה לא מפריע להן, זה לא מפריע לאסף, זה מפריע רק לי. ויש שיגידו שלמרות שאני עובדת קשה בלא להראות להן שזה מפריע לי, זה מה שמונע מהן להשלים את תהליך הגמילה.

כן אני יודעת, זה בסדר. יש המוווןןןן ילדים לא גמולים בגיל שלהן. כן אני יודעת, כל ילד בקצב שלו. וכן, הן נולדו פגיות ויש לזה השפעה. וברור שלצבא הן לא ילכו עם חיתול. נכון. הכל נכון. שמעתי הכל אני יודעת הכל. להוריד בבת אחת גם בלילה, להקרין את “בלי חיתולים” וה”האסלה הקסומה”, להקריא כל ערב את סיר הסירים, לזרוק את כל החיתולים לפח… שמעתי הכל. גם שמעתי את כל סיפורי ה”שלי גמלו את עצמם לבד”, “אי אפשר לגמול אותם זה צריך לבוא מהם”…אה, והאהוב עליי – “שלי יום אחד החליט שהוא מוריד חיתול וזהו תוך יומיים היה גמול לגמרי גם בשינה”. אלה סיפורים נפלאים, באמת אני שיא השמחה בשבילכם אבל אצלי זה לא עבד ככה. אף על פי שהבנות שלי מושלמות, בתחום הזה המשימה טרם הושגה. וזה מבאס.  מבאס אותי ורק אותי בלי שום סיבה הגיונית ורציונלית חוץ מזה שבא לי שכמו שבשאר הדברים הן סופר-סטאריות, גם פה הן יככבו. והן לא.

אני עוד לא יודעת מתי ואיך סיפור הגמילה שלנו יסתיים, אבל דבר אחד אני יודעת בטוח –

הגמילה שלהן מחיתולים הוא השיעור שלי בסבלנות. כבר עברנו שיעור אחד כזה פעם, לפני שלוש שנים, בפגייה, כשהן היו צריכות ללמוד לאכול מבקבוק כדי שנצא הביתה. זה לקח להן יותר זמן מהצפוי וזה תסכל אותי ברמות אבל בסוף הן למדו, ויצאנו הביתה בזמן (קישור לפוסט על “שיעור בהורות” – כאן). והפעם, השיעור ארוך מהרגיל, לא שבועיים כמו פעם קודמת אלא כבר שנה ועדיין ממשיך. שיעור שמלמד אותי שכמו עכשיו, גם בהמשך החיים שלנו הן לא תמיד יצליחו בהכל. הן לא בטוח יהיו הכי טובות בלימודים, הכי טובות בחוגים, הכי מקובלות בחברה, וכנראה שגם להן ישברו את הלב. וכדי להיות מסוגלת עם האכזבה העתידית שלהן ולהיות שם בשבילהן, אני צריכה קודם כל ללמוד להתגבר על האכזבה הזו בעצמי.

מכיון שאני יודעת שהזמן שלכם בשירותים, בזמן שאתם קוראים אותי, הוא מוגבל, וצריך גם לענות למיילים ולווטסאפים, תרשו לי לעצור כאן ולהמשיך את סיפור הגמילה שלנו בפוסטים הבאים. מבטיחה לכם את כל הפרטים הנפלאים על איך התחלנו בפסח לפני שנה (וויתרנו), המשכנו בקיץ (ונכשלנו) ניסינו שוב בחגי תשרי (והצלחנו חלקית – ילדה אחת חצי גמולה והשני לא), חווינו רגרסיה (הידד מרפי, דווקא הילדה שנגמלה אושפזה לשבוע בבית חולים) התקדמנו, הורדנו חיתול גם לילדה השנייה והגענו עד הלום, שנה אחרי, למצב בו שתיהן גמולות מפיפי, רק בזמן ערות (שנ”צ ושנת לילה עם חיתול) ואחת מהן מתחילה להראות סימנים של מוכנה לעשות קקי בשירותים. השניה, שכבר הייתה שם, עושה רק בתחתונים ובחיתול. זה כנראה יקח איזה שניים שלושה פוסטים, תהיו סבלניים 🙂 ובפוסט האחרון אצרף לכם סיכום כתוב לתהליך גמילה מחיתולים בשניים.

 לעמוד המומחים שלנו להתייעץ עם מומחה לגמילת התאומים מחיתולים לחצו כאן

בהצלחה…

שלכם

קרן

 

 

אולי תאהבו גם עוד פוסטים

השאירו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם