איך לעבור למיטות מעבר

קצת אחרי שינאי נולד החלטנו להעביר את הבנות ממיטות תינוק למיטות מעבר. האמת ששהן לא ניסו לקפוץ מהמיטה ולא נפלו ממנה, פשוט גחמה של אמא טרייה. השיקול התמים שלי היה שעכשיו חורף, ובקיץ אני מקווה שייגמלו מחיתולים (גם ככה הקומה השניה בוילה של מנכ”ל האגיס נבנתה בזכותי, את הקומה השלישית שיעשו על מישהו אחר) אז כדאי להפריד את שני השינויים הללו זה מזה. איזו טעות. ינאי כבר ישאר במיטת תינוק מינימום עד הבר מצווה ואם יזרום איתי אז גם עד הגיוס.

בעוד שהבנתי שאצל רוב הילדים היחידאים (נראה לי המצאתי מילה, נו הבנתם למה הכוונה) המעבר ממיטת תינוק עובר יחסית בשלום, מקסימום שבוע קשה, אצל תאומים מדובר בסאגה אחרת לגמרי. כדי להתכונן קראתי כל כתבה שיכולתי למצוא בנושא פלוס הצפה של אסף בקישורים לכל הכתבות הנ”ל, קראתי בשקיקה את החוויות ששיתפו בנושא ההורים לתאומים מהקבוצה בפייס ושיננתי את כל השיטות. אי אפשר להפתיע אותי! אני באה חזקה ונחושה, אחזיר אותן בדממה למיטה כל פעם, בלי להגיד כלום, בלי להתעצבן ובלי להתייאש ותוך שבוע ייגמר הסיפור.

ח ו ד ש. חודש!! שלם!!! זה לקח. אני מזכירה לכם שהייתי כחודש אחרי לידה, התחת שלי כבר קיבל צורה של כדור פיזיו כי כל ערב אנחנו מקפצים עליו עם ינאי עד שהוא נרדם, ותוך כדי זה הבנות מעבירות אותנו גיהינום. ירדו המחסומים, אפשר לרדת מהמיטה לעשות צחוקים ולשגע את אמא ואבא! פעם אחרי פעם הן היו יוצאות מהחדר ביחד, מציצות למטבח, מתפקעות מצחוק ובורחות. אז בהתחלה הייתי אדישה ונחושה כמו שהבטחתי לעצמי אבל בפעם השלושים כבר איבדתי את זה. כמובן שכעסנו, והרמנו את הקול, ואותן זה רק הצחיק עוד יותר. באחד הערבים כבר היו חמש דקות של שקט וחשבנו שזה נגמר עד שפתאום שמענו את ירדן צורחת – היא כבר נרדמה ולארבל שעמם אז היא פשוט נכנסה לה למיטה והתחילה לקפוץ. מרוב ייאוש כבר שינינו טקטיקה (טעות! לא לשנות טקטיקה!!) ונכנסתי לחדר שלהן, לשבת איתן בחושך. זה רק הצחיק אותן עוד יותר. הן אומנם לא ירדו מהמיטות כי הייתי שם אבל שמעתי את כל רפרטואר השירים שהן למדו בגן, אחת תוקעת גרעפס השניה נקרעת, השניה מפליצה והראשונה צווחת מצחוק ואני? יושבת בשקט בחושך בין המיטות ומרחמת על עצמי. למה? מה עשיתי שזה מגיע לי? כמה זמן זה יימשך? והאם מתנהל איזשהו משא ומתן לחלץ אותי?!?

בסופו של דבר נמצאה השיטה. קראנו לה שיטת הש.ג. האייפד הוטען היטב במהלך היום ואחרי שהשכבנו אותן לישון אסף פשוט התיישב ליד הדלת שלהן ולא נתן להן לצאת מהחדר. גם אם הן ירדו מהמיטות והשתוללו בחדר לא עשינו כלום אבל כשניסו לצאת הוא לא נתן להן. הן בכו ונעלבו, הוא החזיר אותן למיטות וכך חוזר חלילה עד שנרגעו ונרדמו. בהתחלה לקח שלוש שעות עד שנרדמו, אחכ שעתיים, ואז שעה עד שבסוף התרגלו. גם שנצ”ים ביום שישי כשחוזרים מהגן לא היו במשך אותו חודש. זה באמת באמת היה קשה. היה נדמה לי שלעולם לא יקרה מצב בו הן ייכנסו למיטות ולא יצאו מהן. למרות שקראתי וידעתי לקראת מה אני הולכת העוצמות של הקושי, החוסר בשינה, יחד עם הכעס עליהן שהן כאילו “עושות דווקא” (עכשיו שאני חושבת על זה, איזה תזמון מפגר זה להעביר למיטות מעבר יחד עם משבר גיל שנתיים??) והקושי האובייקטיבי שיש עוד ניובורן קטן ומוגז בבית…. זה היה מייאש. ורק כדי לא לייאש את הקוראים אני אוסיף – שכמו כל המשברים מרגע הלידה (קפיצות גדילה, שיניים, מחלות…) גם זה עבר. והיום הן נכנסות למיטה ולא יוצאות ממנה עד שאנחנו לא באים לחדר.

להיות הורים בפעם הראשונה זה דבר מבלבל, מלחיץ, ומתסכל. כן כמובן יש גם את כל הלאבי דאבי של הסיפוק מההורות אבל צריך תמיד לזכור שלתוך הסיטואציה הזו נזרקים אנשים שהדבר היחיד שהם עשו עד עכשיו כדי להתכונן להורות זה מקסימום ביביסיטר. ואם הורים לילד אחד מתמודדים עם כל העניין הזה של לגדל גור אדם, לשמור עליו בחיים, לדאוג שתצא לו אישיות נורמלית וגם להשאר שפויים תוך כדי זה, אז הורים לתאומים עושים את זה עם שני גורים, שלכל אחד צרכים משלו, שהם פעמים רבות שונים – צרכים פיזיים וצרכים רגשיים.  ולתוך המשוואה הזו תזרקו את העובדה שיש מולנו קואליציה. הן צוות, הבנות שלי. החיים שלהן הם פליידייט מתמשך ואנחנו הקהל. אם אחת רוצה משהו אז גם השניה רוצה, ואם אחת לא רוצה משהו אז השניה… טרור.

אז איך מתמודדים? אני מהקוראים. בזמן ההריון קראתי את “הלוחשת לתינוקות”. שני כרכים. ורוד וכחול. שיננתי את סדר היום הרצוי, לחישה טפיחה והרם הורד. רק שלא שמתי לב שחסר שם פרק בספר הזה. הפרק שרלוונטי להורים לתאומים. מה עושים כשהתינוקת סוף סוף נרדמה ואז אחותה בוכה ומעירה אותה? מה קורה אם אני מנסה להנחיל סדר יום אבל הקטנות לא ממש מסונכרנות? ומה אם אחת קמה בחמש בבוקר ואני מנסה להאריך את השינה שלה אבל השניה מתיישבת במיטה ומודיעה לי שהיא הולכת לסלון? יש לי תחושה שלא סתם הפרק הזה בספר לא נכתב. מה יכתבו שם? בהצלחה עם זה??

אני שמחה שיש להן אחת את השניה, שתמיד תהיה להן חברת אמת, משענת, רשת ביטחון שתעטוף אותה ברגעים הקשים. אבל אין ספק שבשנים הראשונות זה יכול להוות אתגר.

לא יכולה לחכות כבר לגיל ההתבגרות.

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.