הכי ישראלי שיש

שירה סטודיו 1

 

שירה סטודיו 1

 


שירה בן ארצי פלום

נשואה ואמא לארבעה, כותבת, עורכת דין ושותפה בפיתוח פרויקט וספר ההשראה – fly4inspiration היוצא לאור בימים אלו

http://fly4inspiration.com/

 

 

 ערב יום הזיכרון, שנת 2010. הבכור כבר בכיתה א, שני פעוטות נוספים, אבא וגם אימא. ההזמנה החגיגית לטקס יום הזיכרון נשלחה מבית הספר עם הנחיה חד משמעית לילדים – כולם חייבים להגיע. “לך איתו אתה”, אני שולחת את הבכור עם אבא. אפילו מנסה לסמס למורה ולשאול מה יקרה אם לא יגיע… היא לא עונה… הילד נלחץ – “חייבים לבוא”.

יש דברים, כנראה, שרק הניסיון מלמד..
אני נשארת בבית עם הקטנים, משהו לא מסתדר לי… הגוף כאן בבית, אבל הלב מוטרד… העיניים הכחולות מלאות התום שהלכו עם אבא לטקס מרחפות בתוך הראש שלי בלי הפסקה. עם השנים, אלמד להקשיב לתחושות הבטן האלו ולפעול לפיהן, אלמד גם לסלוח לעצמי על הפעמים בהן עדיין לא השתרשה בי המיומנות הזו.

אחרי שעה הם חוזרים הביתה. יד ביד. אני ממהרת אליהם, לא ממש יודעת מה היה שם. והקטן הזה, מה הוא יודע בכלל על היום הזה, על מוות, על הכאב הזה שיורד אל תוך הנשמה ומותיר שרידים שלא יימחו. מה הוא מבין במלחמות, מה הוא בכלל יודע על הדם שנשפך כאן במדינה הזו כדי שהוא – הקטן, יוכל לחיות כאן, לגדול. עדיין לא מבין את המקום אליו נולד, את ההיסטוריה אשר הניעה את המדינה שלנו עד ליום הזה. ואי אפשר, אי אפשר לתווך ישראליות, לא ניתן ללמד אותה, אין דרך לתאר אותה.
כדי להבין אותה, צריך להיוולד לתוכה, לחיות בתוך הקלחת הזו, שהקצב שלה הוא בלתי נתפס, האתגרים הגלומים בה הם ייחודים וצבעונים כל כך ולעיתים התהומות מרים עד כדי כך וידיים זרות אוחזות זו בזו באחוות רעים. ככה אנחנו…ישראלים.

ערב יום הזיכרון, שנת 2010. את המבט הקרוע בעיניים הקטנות לא אשכח לעולם. משהו בטקס הזה נגע בתוך הלב הרך והותיר גוון חדש. אני שואלת והוא ממלמל משהו על חיילים ועל עצב ועל דמעות, הוא הבין ולא הבין, ההלם שם, שוקע בשקט, שכבה ראשונה של עצב ישראלי. אנחנו בוכים בקומה זקופה, בוכים על מי שבזכותו אנחנו כאן, ומעלים על נס את האומץ ואת הגבורה ובוכים שוב ומתוך הלב שרים את ההמנון שלנו והילדים שלנו מביטים בנו ולומדים. שכבה ראשונה….

השנים יחלפו, ההנחיה להגיע לטקס תמשיך. הילדים שלי לא ייקחו בו חלק עד לכיתה ו’. את הישראליות שלהם הם לומדים ממילא, השכבות נערמות זו על זו וללא כל שליטה, הם ירוצו למרחבים מוגנים בהישמע סירנות עולות ויורדות, ימהרו להסתתר עם החברים אחרי ששמעו אזעקה בזמן משחק כדורגל במגרש, יחפשו את ה – “מקום הבטוח” בכל מקום אליו ילכו גם זמן רב אחרי שהסירנות יפסיקו, הם ישתתפו בתרגילים קבועים בבית הספר ומחבלים עם סכינים יזדחלו אל תוך החלומות שלהם אחרי שני פיגועים קרובים לבית.
אני מביטה בהם ונזכרת בילדה שנבהלה ממהדורות החדשות בהן הוקרנו תמונות מהאינתיפאדה הראשונה, בערימת מסכות אב”כ בכיתה וחבורת ילדים לומדים לצדן, בנחשון וקסמן ז”ל שהיה כמעט בגילי ומבינה שהנה זה עבר לדור הבא…

הכי ישראלי שיש…

 

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.