הרהורים בדרך מירושלים

בירידות מירושלים חשבתי על השאלה ששאלו אותי בראיון שהייתי בו היום: “מה היה האירוע המכונן בחייך?” אני בן אדם די פשוט וסטנדרטי, לא היו לי הרבה דרמות בחיים, פרט לאחת. דרמה אחת שהתחוללה במשך שלושה חודשים, ובסופה הבנתי כמה אני סופרית.

בירידות מירושלים ניסיתי לכוון את הרדיו כדי שישמעו טוב ואם אפשר אז גם בעברית, ופתאום הרדיו התייצב ושמעתי את השיר שהכי מזכיר לי את אותה התקופה. השיר יצא לרדיו באותו זמן וברגעים הקשים הייתי לוחשת להן אותו, מבעד לחלון הקטן דרכו יכולתי לגעת בהן. בבנות שלי. מחכה בציפייה ליום שבו אוכל לגעת בהן ללא מחיצות ולקחת אותן סוף סוף הביתה.

“אולי בקרוב, אולי אחרי החגים
מי יודע, מי יודע
אולי במקרה כשכבר לא תצפה
מי יודע, מי יודע
בדלת הזו או מחוץ לחלון
עוד הכול מחכה
בבוקר אחד או בערב כמו זה
אתה בטח תראה
ובלילה, בלילה
בשעות הקטנות
התפילות הפשוטות מבקשות
בלילה, בלילה
לחכות לתשובות
כדי למצוא עוד סיבה לקוות”

הירידות מירושלים התמלאו בדמעות שלי היום בבוקר. כל כך הרבה זמן שלא בכיתי את זה. הן כבר גדולות ובריאות ויפות, כל כך יפות. כבר אין סיבות לבכות. רק מאושר, על הנס שקרה לנו.
הבנות שלי נולדו בשבוע 24. ככה, ביום אחד, בלי אזהרה, חצי שנה אחרי שהתחתנו, צירים. מיון. מגזניום. ונטולין. צלסטון. פתיחה. לידה. הלידה הכי עצובה ומפחידה שיכולתי לדמיין.
זו לא היתה לידה שקטה אבל היא הייתה שקטה מאד. הראשונה יצאה עם דופק וללא נשימה והשניה בלי שניהם. שתיהן לא בכו כשיצאו ממני. עצמתי את העיניים חזק חזק כדי לא לראות אותן. פחדתי להקשר למשהו שהכינו אותי שלא הולך לשרוד. 720 ו-650 גרם.
סיפור הפגייה שלנו ארוך וסיפרתי אותו בבלוג שכתבתי ב11 שבועות ששהינו שם. אבל לא עליו אני רוצה לספר פה.

בירידות מירושלים היום בכיתי כי חשבתי עליי. על איך במשך כל התקופה ההיא להיות עצובה לא היתה אופציה. גם בלב הצפצופים, המוניטורים, המחטים והצינורות – העצב והרחמים העצמיים נשארו מחוץ לתחום. ידענו שהסיכויים נגדנו אבל סירבנו לשקוע בסטטיסטיקה. נכנסו בחיוך כל יום לפגייה, שרנו להן, ליטפנו אותן, צחקנו אליהן והתרגשנו מהן בלי סוף.

תוך כדי שאיבות החלב האינסופיות, ההחייאות שהיינו עדים להן באינקובטורים לידנו, בימים הקשים ובבדיקות הלא טובות… אני מנסה להבין, במבט לאחור, איך שמרנו על חיוביות ואופטימיות כל הזמן הזה וזה פשוט נשגב מבינתי. זה נוגד את ההגיון… אבל כך היינו. והן היו אלופות. סופריות. הסופירגירלז שלי. ואחרי 11 שבועות הן יצאו הביתה, 2 ק”ג כל אחת, והיום, כשהן כמעט בנות שלוש אפשר לצעוק בקול גדול שניצחנו את הסטטיסטיקה. הן בריאות. מושלמות. ללא כל פגם. מי היה מאמין.

הדמעות היום היו כי הבנתי, שזה קצת בזכותי.

“רגע לפני שבכלל לא תרצה
מי יודע, מי יודע
ולפני שתגיד שכבר לא משנה
מי יודע, מי יודע
ואם הטעם קצת מר ושורף בחזה
אז הכול יחכה
אתה כאן, יש עוד זמן והכול ישתנה
אתה בטח תראה
אם תשאל אז הלב יענה”

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.