אנשים טובים, בשורות טובות

שבוע 30 מסתיים מחר, ומה אני אגיד לכם משעמם. אין דרמות, הבנות מיום ליום רק משמינות, מתחזקות ומזכות אותנו בהמון רגעים של גאווה ואושר. ועל הדרך אני זוכה להכיר כל כך הרבה אנשים טובים שעושים לנו את התקופה הזאת לקלה יותר, מה שמרים את המצב רוח וממלא אותנו בתקווה. האנשים סביבנו שמחים בשמחתנו ומחבקים אותנו בכל צעד קדימה, וגם כשצעדנו לאחור הם היו שם. האדם הראשון שפוגש אותנו בכל בשורה טובה או רעה הן כמובן האחיות. המלאכיות בירוק, הפכו להיות הדמויות המשמעותיות בחיינו, אפילו יותר מהרופאים. בכניסה לטיפול נמרץ תלוי לוח מחיק בו מעדכנים בתחילת כל משמרת איזה אחות מטפלת באיזה אינקובטור. אני מקפידה להתעדכן בלוח, חשוב לי להכיר את האחיות בשמותיהן. בהתחלה זה היה מבלבל, עכשיו אני כבר מכירה כמעט את כולן, וכמעט את כולן בא לי לחבק בכל משמרת…אני רק מזכירה לעצמי שבשבילן זו רק עבודה, ולא כדאי שאעיק עליהן, אחרת אף אחות לא תרצה לעבוד עם הילדים של המשוגעת שמחבקת כל הזמן… כשאני מגיעה לאינקובטור לרוב ניגשת אליי האחות המטפלת ומעדכנת אותי מה חדש. איך התינוקת שלי התנהגה כלומר איך נשמה, אם היו אירועים של ירידת דופק, האם עשתה קקי, האם קיבלה תרופה מסויימת והאם היא צריכה לעבור צילום או בדיקה. אני שותה את המידע בשקיקה. לא לכולן יש סבלנות לפרט ולא תמיד נעים לי לשאול ולהציק אבל כל מילה שלהן היא עוגן בשבילי. הגדלות של האחיות היא היכולת של רובן הגדול לעשות את הכל בחיוך וברגישות, להרגיע, לתת ביטחון, ולהעצים אותנו תוך כדי. הן זוכרות שאולי עבורן זו עוד משמרת, לפעמים בסוף יום מעייף, אבל כל מילה שלהן יכולה להרים אותי למעלה או להוריד אותי לקרקע. כבר יצא כמה פעמים שיצאתי מטיפול נמרץ חפוית ראש, אחרי שקיבלתי בשורות מדכאות, אחרי שהאחות הייתה עסוקה ולא יכולתי להוציא את הילדה לקנגורו, או שפשוט הרגשתי חוסר ביטחון להתנהל מול אחות לא נעימה (קרה רק פעם אחת!!) והידיעה שאני הולכת הביתה והילדה נשארת תחת טיפולה דיכאה אותי. אני חייבת להרגיש בנוח עם האחיות ולכן מקפידה מיד לפנות אליהן בשמותיהן, ותמיד לשאול מה שלומן ואיך עוברת המשמרת, בכל זאת האינטימיות שנוצרת איתן היא עצומה, וזה בלי להתחשב בעובדה שבקנגורו אני בלי חולצה אז כל האחיות גם ראו לי את הציצי. יאנה, אחת האחיות המקסימות סיפרה לי למשל שהם התלבטו לילה אחד אם להתקשר אליי או לא כי היה צריך את חתימתנו לתת עירוי דם לארבל. הסיפור נחרט לי בראש כי היא תיארה איך הם התלבטו אם אפשר לחכות עם זה כמה שעות לבוקר, כדי לא להבהיל אותי בטלפון מטיפול נמרץ בשתיים לפנות בוקר. כמובן שאם הייתי יודעת על זה הייתי כועסת שלא העירו אותי מיד, אבל לא סיפרו לי, כי היה אפשר לחכות עם העירוי עוד כמה שעות ובתמורה להעניק לי עוד כמה שנים לחיים. הרגישות הזאת משמעותית ולא מובנת מאליה… עירית, אחת האחיות האהובות עלינו, כתבה פתק על האינקובטור באחת המשמרות עם הוראות איך להאכיל את ירדן. השם של ירדן במחלקה הוא “כהן2″ כי זה מה שכתוב על המדבקות. עירית התחילה את הפתק במילים “ירדן מקבלת לאכול 8 סיסי כל שעה..” היא קראה לילדה שלי בשם, בזמן שעד עכשיו כשעדכנו אותי לגביה אמרו “הוא מקבל, הוא צריך…” אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ואני התרגשתי מהפתק הזה, ועל כך שקוראים לילדה שלי בשמה. בכל פעם שאני נכנסת למחלקה ולודה נמצאת אני מקבלת חיוך ענק, עם רותי אני תמיד נכנסת לשיחות על שלושת הבנים המופלאים שלה, את דינה ואולגה ההריוניות כולנו מעריצים על העמידה על הרגליים במשך שעות ארוכות בזמן ההריון. את סמדר תמיד בא לי לחבק, ועם רונית אפשר חופשי להתבדח בציניות. ויש עוד כל כך הרבה…יוטה שהיתה גם בלידה שלי, יפעת ובתיה האימהיות, שושי המקצועית, יאנה החייכנית, יוליה הצינית, ורד המסורה, אנג’ליקה המצחיקה, יעל ההורסת, נטלי הבלונדינית הרגישה והיפה ונטלי הקצוצה שהצילה את ירדן מהסלוטייפים על הפנים ועלתה על הרעיון להדביק לה את משקפי החמצן לכובע, ואני בחיים לא אשכח לה את זה… רשימת המלאכיות עוד ארוכה, ואני אף פעם לא לוקחת את זה כמובן מאליו שהן מדהימות ומטפלות בבנות שלנו ככה…

הכתובת הבאה שלנו בטיפול נמרץ הם הרופאים. יש את הרופאים המתמחים שנמצאים כמעט כל יום ועונים על כל השאלות המציקות שלנו, והרופאים הבכירים, שאחראים על המחלקות השונות בפגייה, שגם הם, באופן מפתיע – עונים על כל השאלות המציקות שלנו. אייזן, גלובוס, מורג ושטראוס הם הרופאים שפגשנו עד עכשיו וכל אחד מהם יותר מפתיע מהשני. מיותר לציין שהם עסוקים עד מעל לראש, ועדיין, כמעט כל הרופאים, המתמחים והבכירים, תמיד מוצאים את הזמן להזמין אותנו למשרד, לדבר איתנו, להסביר עד הפרטים הקטנים ביותר את ההליכים השונים והמשמעות שלהם. ד”ר מורג הגדילה לעשות וחיברה אותי עם הילה – אישה נעימה ומיוחדת שפיתחה את ה”חיבוקן” – שזה כמו קן קטן ששמים בתוכו את התינוק כדי שהוא לא יהיה מונח באינקובטור בלי תמיכה מסביבו. ה”חיבוקן” עוטף את התינוק כך שהגוף שלו מקבל תמיכה מכל הכיוונים, כמו ברחם, וכך התינוק נשאר אסוף ומרגיש יותר בטוח. הילה תרמה בטובה כמה חיבוקנים כאלה לפגייה, והבנות שלי מונחות בתוכם בתוך האינקובטור, עטופות ואסופות. החיבוקן מתאים גם לתינוקות שנולדו במועד, והוא משמעותי במיוחד לפגים הקטנים, עוד משהו קטן שמנעים על בנותיי את שלושת החודשים פה.

יש עוד המון אנשים להזכיר, כמו שרית יועצת ההנקה החייכנית והסבלנית, שלא ברור לי איך לא נמאס לה להושיב כל יום אישה הורמונלית והיסטרית אחרת ביום שאחרי הלידה (ככה לפחות אני הייתי) ולהסביר לה בסבלנות את מלאכת השאיבה והתיוג שפירטתי עליו בפוסט הקודם. גייל הפיזיותרפיסטית המדהימה שהצילה לירדן את הריאה שסירבה להיפתח וכמה טיפולים מהידיים המדהימות שלה גרמו לה לנשום כמו שצריך. חיה העובדת הסוציאלית בפגייה שהיא כתובת בערך להכל, והשבוע הגדילה לעשות והזמינה את ההורים שלנו, הסבים של הפגים לשיחה, מתוך הבנה שגם הם עוברים תהליך לא פשוט בשבועות האלה. אחרי השיחה אמא ואבא שלי נכנסו לטיפול נמרץ, ובפעם הראשונה, באיחור של חמישה וחצי שבועות, ראו את הנכדות שלהם. זו הפעם הראשונה שהם סבא וסבתא, ולא בדיוק ככה תכננתי להעניק להם את מתנת הסבות, אני מחכה בציפיה לרגע שבו יוכלו להחזיק את הנכדות שלהם בידיים.

ולמה בחרתי לכתוב על כל האנשים האלה דווקא היום? דבר ראשון כי אני לא חושבת שצריך לחכות ליציאה הביתה כדי להגיד לכולם תודה. האנשים האלה רואים אותי יום יום במשך שישה שבועות, אני רואה אותם יותר ממה שאני רואה את אמא שלי, והם זקוקים להכרת תודה בדיוק כמו כל אחד אחר. אבל היום קרה מאורע שהעצים אצלי את תחושת הקירבה אליהם.

היום בבוקר הגענו לטיפול נמרץ. אני הלכתי למקרר של החלב להביא משם את הקופסאות ואסף נכנס לטיפול נמרץ. בדרכי אליו עם הקופסאות אני רואה אותו יוצא מהטיפול הנמרץ ומסתכל עליי במבט מוזר. “מה קרה?!” אני שואלת, “למה יצאת?”. אסף מחייך אליי בהתרגשות. “בולה לא שם” הוא אומר “היא עברה לחדר 1″.

הילדה הגדולה שלי יצאה מטיפול נמרץ. בסך הכל חמישה מטרים מבדילים בין דלת הטיפול נמרץ לדלת הפגייה שמחולקת לשלושה חדרים – חדר 1, 2 וחדר 3 שממנו יוצאים הביתה. שישה שבועות בילתה ארבל בטיפול הנמרץ. שישה שבועות הסתכלנו בערגה על חדר 1, תוהים מתי יגיע תורנו לעבור לשם. תינוקות הגיעו ויצאו מטיפול נמרץ, שהו שם כמה ימים או אפילו כמה שעות ואנחנו נשארנו בחדר המואר והמצפצף. אין גבול לאושר שלי היום. הילדה שלי התחילה את הדרך החוצה.. אמנם יש לנו עוד לפחות שישה שבועות כאן אבל איך ד”ר גלובוס אמר לי השבוע- לעבור חדר זה תמיד סימן טוב. וכמה שהוא צדק. נכנסו לחדר 1 מאושרים וניגשנו לאחיות. אפילו לא ידעתי מאיפה לוקחים חלוק, ואיפה מניחים את התיק, כל כך התרגלתי לנהלים של החדר ממול… כשעמדנו ליד האינקובטור גאים ומאושרים, כל אחות שעברה לידנו באה לתת חיבוק. וגם אחר כך, כשהלכנו לטיפול נמרץ לבקר את ירדן (שגם היא מתקדמת מדהים ובדרך החוצה) כל האחיות התרגשו בשבילנו. כל אותן מלאכיות ירוקות, שכולן היו, לפחות לכמה שעות, אימהות של הבנות שלי, כולן מאושרות ושמחות על המעבר של ארבל. “הבנות שלכן.. טפו טפו טפו” צחקה דוקטור אייזן ואנחנו איתה. בין אם נרצה ובין אם לא, צוות הפגייה הם המשפחה שלנו בחודשים האלה, בטוב וברע, בשמחה ובבכי, בהתרגשות ובעצב.

סוגרים שבוע 30, ארבל קילו ומאה ושבעים גרם, ירדן קילו וארבעים גרם. כל יום הוא ניצחון קטן!

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.