בלידה הבאה…

שבוע 33 התחיל אתמול בשמחה גדולה, ואנחנו כבר רואים את הסוף… מאז שהבנות עברו את הקילו הן מתקדמות בקצב מסחרר, בכל שבוע התקדמות נוספת. כשהגיעו לקילו וחצי הורידו להן את החיישן של חום הגוף, הן כבר מספיק גדולות לחמם את עצמן. ירדן יצאה מטיפול נמרץ ונפרדה ממשקפי החמצן. במשך שבוע הן עוד קיבלו תוספת של חמצן לתוך האינקובטור ומאז גם מסתדרות בלי זה – נושמות לגמרי לבד בלי שום סיוע! בשבוע 33 מתחילים להניק, שבוע 34 יוצאים מהאינקובטור לעריסה ומתחילים האכלה בבקבוק, שבוע 35 נפרדים מהסנסור המציק על הרגל שמודד את הסטורציה ובשבוע 36…. הביתה. ארבל שוקלת היום 1760 גרם וירדן 1630. שתיהן הוסיפו קילו למשקל הלידה שלהן, תוך שמונה שבועות… יש להן כבר לחיים קטנות וכשאני מוציאה אותן אני דוחפת את האף שלי לשקע שבין הראש לכתף שלהן ומסניפה….. עוד מעט הריח הזה יהיה בבית!!

היציבות של השבועות האחרונים פינתה לי קצת מקום בראש, ומצאתי את עצמי חוזרת הרבה פעמים ללידה של הבנות, ולהריון שקדם לה. אני מספרת את סיפור הלידה לכל מי שמבקש, ובחיוך, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שעברתי חוויה לא פשוטה. אני חושבת עוד ועוד על הפעם הבאה שלי, שתהיה כמו שהריון ולידה צריכים להיות. זו הרי לידה ראשונה שלי, עוד לא חוויתי את הנורמלי, המשמח והמרגש שבלידה. עבורי לידה היא דבר טראומטי, מסוכן, ועצוב, כמו של כל האימהות שאיתי בפגייה. אני משחזרת בדמיוני את הרופאים המודאגים סביבי, התחזיות הפסימיות, המיטה המובהלת לניתוח, וירידת המים בחדר ההתאוששות שאחריו. אני זוכרת שאסף בדיוק נכנס לבקר אותי כשהמים פקעו. הסתכלתי עליו ולחשתי “ירדו לי המים אסף, ירדו לי המים…” כל כך לא רצינו שזה יקרה, רצינו לדחות את הלידה עוד ועוד כדי לתת לבנות סיכוי לשרוד. הבהירו לנו שהסיכויים לרעתנו אם הן יוצאות כל כך מוקדם. תחושת האימה שהציפה אותנו כשהמים הציפו את המיטה עליה שכבתי…לא כך זה צריך להיות. האחות ניגשה אליי, הרימה את השמיכה ופניה החווירו. אסף והאחיות תפסו את המיטה והריצו אותי לחדר לידה ותוך כמה דק הגיעו כל הרופאים והאחיות. אני לא חושבת שהיו צעקות, אבל אני בהחלט זוכרת לחץ שקט, שמבשר על הערכות לאסון. אחות דוחפת יד ומכריזה על פתיחה מלאה. שני רופאים ושתי מיילדות מקיפים אותי. לא ראיתי מה קורה מאחוריהם, בעמדה של קבלת התינוקות, אסף סיפר לי שהיו שם שלושה רופאי ילדים ואחיות טפול נמרץ, שאז לא הכרנו והיום הם כבר כמו משפחה עבורנו…

אני זוכרת שראיתי בייבי בום לפני הלידה. היולדת שוכבת בחדר הלידה, מימינה אמא משמאלה הבעל וממול המיילדת. וזהו. ככה זה אמור להיות. ככה תהיה הלידה הבאה שלי. בלידה הבאה אהיה עם עיניים פקוחות לרווחה, לראות את הראש שיוצא ממני. בלידה הבאה התינוק שלי יצא ממני ישר לחיקי, אני אחבק אותו ואתן לו לינוק. כמה זמן לקח עד שחיבקתי את הבנות שלי… עצמתי עיניים כשהן יצאו ממני כי פחדתי להקשר אל יצור שכנראה לא ישרוד. רציתי להקל על עצמי. אחרי שארבל יצאה הרופאה אמרה לי שלירדן יורד הדופק ושהיא עומדת למות. בלידה הבאה לא נשמע את המילים “האטות דופק” או “עובר במצוקה”. בלידה הבאה אשמע את התינוק שלי צורח את כניסתו לאויר העולם, ואבכה בהתרגשות ולא בפחד.

אני מחכה כבר ללידה הבאה. אסף כמובן מסרב, רוצה לחכות, להתאושש מהטראומה, אבל אצלי התחושה היא אחרת. בנוסף לכך שהבנות לא בבית ולכן הקושי עוד לא קיים, בוער בי הצורך לחוויה מתקנת, ללידה במועד, לתינוק חסר מוניטור, למשפחה אינטימית בה לא חוצצות ביני בין בנותיי אחיות ורופאים. גם להריון ארוך אני משתוקקת. הרי קצת אחרי שיצאה לי הבטן כבר ילדתי… כבר כתבתי על הקושי שלי לראות נשים בהריון, על תחושת ההחמצה הכישלון והקינאה שמציפה אותי כשאני רואה אישה מדדה עם בטן עצומה לפניה או תמונה בפייסבוק של מישהי באותו שבוע כמוני, רק שהיא הצליחה לשמור את הילד שלה בפנים. זה תוקף אותי במקומות לא צפויים, כמו פוסט בפייסבוק על צילומי הריון. אני לא הספקתי לעשות את שלי, שנקבעו לסוף חודש שביעי. יש לי אולי שתי תמונות עם בטן קטנה מההריון, לא הספקתי לחוות ולתעד את עצמי הריונית. כל השליש האחרון של ההריון הוא נעלם מבחינתי, חוויה שעוד לא חוויתי. חופשת פסח הגיעה ונגמרה וביום של המימונה נזכרתי שאמרתי לעצמי שבטח אחרי פסח כבר אהיה שמנה וגדולה מכדי לחזור לעבודה. איזה גדולה ואיזה נעליים, פסח נגמר ואני חודשיים אחרי לידה, כבר חזרתי לגיזרה שלפני ההריון. ההריון הבא שלי יהיה ארוך ומשעמם. בהריון הבא אגיע לשבוע 24 ואעצור את נשמתי – זוהי נקודת הציון אליה הגעתי, מעכשיו הכל חדש וראשוני. בהריון הבא אגיע לשבוע 41 ואבוא לקבל זירוז. בהריון הבא אזכה לעשות בדיקת חלבון עוברי, והעמסת סוכר, ואולטרא סאונד של שליש אחרון סתם ככה בשביל הכיף, לא כי יש איזה בעיה. בהריון הבא אתחיל לארגן את הבית והציוד לתינוק שבדרך כשהוא עוד בבטן ואני מדמיינת איך הוא נראה.

בעוד שלושה שבועות המתוקות שלי מגיעות הביתה. הבית כבר מוכן לקראתן. ארזנו בארגזים מה שאפשר כדי לפנות מקום בבית, פינינו מקום לעריסות בחדר שינה, ניקינו וסידרנו את שידת ההחתלה, כיבסתי את הבגדים הזעירים וסידרתי במגרה. השבוע נביא סלקלים ואת העגלה. הכל מוכן, רק שיבואו. כל ערב לפני השינה, אני מדמיינת אותנו עומדים בכניסה לבית החולים, כל אחד עם סלקל, אחרי 11 שבועות בפגייה. נפרדים מהפלורסנט והמסדרונות הצרים, נפרדים מהרופאים והאחיות, מהמאבטחים ומהמוכרת בקפיטריה. ארבל וירדן יפגשו לראשונה זו את זו אחרי שלושה חודשים בנפרד, ויראו לראשונה אור שמש. נגיע הביתה, נניח אותן על המיטה ונשכב לצידן. אני מדמיינת את הרגע הזה שוב ושוב בראש, וכל פעם מחדש מתכווצת לי הבטן. בקרוב זה יקרה. שמונה שבועות מאחורינו, שלושה לפנינו. בחיים שלי לא חיכיתי ככה למשהו!

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.