שגרת פגייה

ארבל וירדן בנות חודש! חודש לחיים החדשים שלנו. הכנתי תבשיל בשר לארוחת ערב עם חברים והרמנו כוסית לסגירת החודש הראשון בחייהן. פעם ראשונה שבישלתי משהו מאז שהבנות נולדו, נגמרו התירוצים… עד עכשיו עוד עיכלתי את אורח החיים החדש שלי, וחיכיתי להתרגל לשיגרה, אבל 30 ימי החסד שלי נגמרו, אין יותר תירוצים של עייפות או חוסר זמן שבגללם לא פוגשים חברים, לא מנקים את הבית או לא עושים כביסה. אלה החיים שלי עכשיו. מה שלא אצליח לדחוף ללו”ז שלי מעכשיו פשוט לא יהיה שם בכלל.

הבוקר מתחיל סביב שש בבוקר כשהחזה הדולף שלי מעיר אותי לשאיבה. אחרי השאיבה למרות שהבטחתי לעצמי שאקום היום מוקדם ואגיע מוקדם לבנות, אני נרדמת שוב לשעה ורק אז מתארגנת אכולת רגשות אשמה על כך שחזרתי לישון. נכון, אני צריכה לנוח אני אחרי לידה ובלה בלה בלה אפשר למצוא שלל תירוצים ללמה זה בסדר שאני חוזרת לישון אבל בשורה התחתונה אני מרגישה רגשות אשמה שהפסדתי שעה עם הבנות. זו לא הפעם האחרונה שאפגוש את התחושה הזאת במהלך היום…

ההתארגנות לבית חולים כוללת קפה חטוף, טיול עם שאולי, בחירת בגדים, איפור ושיער. אני אוהבת להתלבש יפה והחלטתי שלמרות שאני בסך הכל הולכת לשבת ליד אינקובטור ולסדר חלב במזרקים, אני עדיין ממשיכה להשקיע בלבוש ולהגיע מסודרת לבית חולים. כשהבנות יבואו הביתה יהיה לי זמן להישאר בפיג’מה כל היום.

עשר דקות נסיעה לתל השומר, נכנסת לחניון יולדות לחניה הקבועה באדום לבן (אני אפילו לא מנסה למצוא חניה נורמלית בחניון המפוצץ הזה) המאבטח בכניסה אומר לי שלום ויום נעים, אני מברכת אותו בחזרה. בהתחלה עוד היינו צריכים להראות את הצמידים שעל היד בכניסה לתינוקייה, עכשיו רק אם יש מאבטח חדש צריך להראות לו. הרוב מכירים אותנו היטב. הכניסה לתינוקייה ולפגייה היא אותה כניסה ובניגוד אלינו רוב ההורים שנכנסים לתינוקייה מתחלפים כל כמה ימים. אחרי שבוע, כבר מזהים אותנו. אנחנו מהחבורה הקבועה, הורי הפגייה, ה-VIP.

אני נכנסת לטיפול נמרץ ולרוב מתחילה בשעה של ביקור אצל הבנות, ובערך ב11.00 אני מקבלת מהאחיות את הוראות האוכל היומיות. הרופאים עושים את כל הבדיקות ובהתאם ליממה שעברה על הבנות הם מחליטים כמה אוכל הן הולכות לקבל ביממה הקרובה. אני ניגשת למלאכה – לכל נסיכה יש ארגז משלה במקרר של הטיפול נמרץ. לכל אחת אני מכינה שמונה מזרקים – מזרק אחד לכל שלוש שעות, עם כמות החלב שאמרו הרופאים, למשל שמונה מזרקים של 15CC . כל מזרק חייב להישאר סטרילי, אני סוגרת אותו בפקק שגם הוא חייב להישאר סטרילי ואז על כל מזרק אני מדביקה מדבקה עם שם הפגייה של הבנות – כהן 1 וכהן 2 ומדבקה עם התאריך והשעה של שאיבת החלב. כל מזרק נכנס לארגז שלו ועל כל מזרק אני שמה מספר מ1 עד 8 כי החלב טוב רק ל48 שעות אז אני מסדרת לפי זמן השאיבה של החלב במזרק כדי שלא יתנו לבנות חלב ישן מדי. נשמע מסובך? זה אפילו יותר מסובך ממה שזה נשמע כי לפעמים צריך להוסיף לחלב תוסף קלוריות כזה באבקה והמינונים משתנים בין הבנות ולפעמים אני מתבלבלת ושמה מזרק של ירדן בארגז של ארבל… ואסור לטעות, מזרק עם חלב ישן מדי, או שמתוייג לא נכון, או שהוא בארגז הלא נכון – נזרק על ידי האחיות ואז אם אין להן מנה מתאימה במקרר הן יקבלו מטרנה במקום החלב שאני עומלת לשאוב ולסדר להן.

בדרך כלל אחרי סידור החלב אני קופצת לקפיטריה להפוך קטן, כמובן שגם שם כבר מכירים אותי ויודעים מה להכין לי איך שאני מגיעה. בזמן שנשאר עד החלפת המשמרת של האחיות בשעה 15.00, שבה צריך לעזוב את הפגייה, אני עושה קנגורו – שזה זמן האיכות שלי עם הבנות. אני מביאה לאינקובטור פרגוד קטן שיסתיר אותי וכיסא. מורידה חולצה וחזיה ושמה רק חלוק של בית החולים כך שהחזה חשוף. האחות מוציאה את הקטנה מהאינקובטור ושמה אותה על החזה שלי. אנחנו מסדרות לה את כל הצינורות והחוטים שלא יימשכו לה שום איבר, מכסות בשתי שמיכות והאחות משאירה את שתינו לבד לשעה. בהתחלה בדרך כלל לוקח 5-10 דק’ לקטנטושה שלי להרגע ואז היא חורפת על אמא. אנחנו נושמות אחת את השניה, ושומעות אחת את השניה. היא מניחה יד זעירה על החזה שלי ומלטפת, מרגישה אותי ואני אותה. הכנתי פלייליסט של שירים אהובים שאני משמיעה לה בזמן הקנגורו ושרה איתה. אני אמנם שרה רע מאד, אבל אני רוצה שהיא תשמע את הקול שלי, אותו קול שהיא מכירה מהרחם ואמור להשרות עליה ביטחון, ומכיון שנושאי השיחה שלנו מוגבלים אני שרה. האחיות קצת צוחקות עליי אבל אני יודעת שזה ברוח טובה, הן יודעות שאני עושה מה שעושה להן טוב, גם אם זה טיפה מביך וכל הפגייה שומעת.

הגיעה השעה שלוש. הפסקת הצהרים שלי. שתי אופציות: האחת, אני נוסעת הביתה, אוכלת צהרים (אמא שלי פיצצה לי את המקרר באוכל כך שתמיד יש משהו טעים לאכול) ישנה שנ”צ מפנק ואוגרת כוחות להמשך היום, לביקור ערב אצל הבנות. אופציה שניה: ללכת לפגוש חברה. מכיון שבערב אני הולכת עם אסף לבנות כשהוא חוזר מהעבודה, ובבוקר אני הולכת לבד ומכינה להן אוכל, ההזדמנות היחידה שלי לפגוש את החברות המדהימות שלי היא בצהרים, על חשבון המנוחה. החיסרון – אני עייפה מאד כל החצי השני של היום. היתרון – יש לי חיים. חשוב לי מאד לראות חברות, לבלות, להנות, להתאוורר וזה תמיד עומד בדילמה מול העייפות שלי, שהיא אגב לא עייפות שונה משל כל אם צעירה, להפך, אני אפילו ישנה טוב יותר מאימהות עם תינוק בבית. זוכרים את רגשות האשמה מהבוקר? הנה הם שוב. על ההתפנקות על העייפות על זה שאני בכלל בוחרת לנוח צהרים או להפגש עם חברה במקום להשאר עד הערב רצוף עם הבנות.

אחר הצהרים כשאסף חוזר מהעבודה אנחנו באים שוב לבנות. בדרך אני מספרת לו חוויות מהבוקר, אם היה אקשן. ב”אקשן” הכוונה אם הגיעו תינוקות חדשים. בדרך כלל אנחנו יודעים לפני שהם באים. אחת האחיות נכנסת נרגשת לטיפול נמרץ ומעדכנת שהגיעה “שבוע 32 עם שלישייה, פתיחה של 3 ס”מ” ושצריך להכין אינקובטורים. כל פעם שאני שומעת בשורה כזאת אני מדמיינת את האחות שבישרה עליי. “שבוע 24 תאומים עם פתיחה של 1.5! להכין עגלת החייאה ושני אינקובטורים!” כשהתינוקות מגיעים מוציאים את כל ההורים מחדר הטיפול נמרץ. אנחנו רואים אינקובטור מוקף אנשי צוות מובהל אל החדר ואחריהם, במבט המום, האב הטרי שמיד אחרי הלידה נשלח עם התינוק לטיפול נמרץ לזיהוי כל הפרטים הבירוקרטיים. כולנו מסתכלים עליו במבטי הזדהות. ברוך הבא למועדון. אנחנו מבינים באיזה שוק אתה נמצא עכשיו, מביטים כיצד אתה מנסה להבין את המציאות אליה נכנסת, ויודעים שאתה מאד מאד דואג עכשיו לאשתך. אסף מספר שהרגע שהוא הובהל אחרי הקטנה לטיפול נמרץ, רץ אחרי הצוות שמנשים אותה, היה הרגע הכי קשה עבורו בכל הסאגה שעברנו. המראה של ביתו המונשמת, הכניסה לחדר טיפול נמרץ, והמחשבה עליי… גם הוא, כמו כל האבות, לא מצא את הדרך חזרה מהטיפול הנמרץ לחדר הלידה. הלחץ, החרדה, הבלבול והאבהות שקפצה פתאום על האב הטרי, מוחקים ממנו את הדרך בה הלך והוא נזקק לעזרה לחזור לאשתו…

ויש גם דברים אחרים שקורים בפגייה, שגם הם חלק מהשיגרה. אני נכנסת לחדר ורואה שחסר אינקובטור באחת העמדות. המחשבה הראשונה משמחת – כנראה שהתינוק גדול ויציב ויצא מהטיפול הנמרץ לפגייה. בשורות טובות! חוץ מפעם אחת החודש, שזה לא היה המקרה.

הגעתי אחר הצהרים לבנות, והעמדה ליד ירדן הייתה ריקה. התינוקת שהייתה שם בשבוע האחרון כבר לא היתה שם, ולא כי היא התקדמה לפגייה. האחיות היו נסערות וגם אנחנו ההורים, קיבלנו סטירה שהזכירה לנו שזה שהבנות שלנו מתפתחות בכיוון חיובי כבר חודש זה ממש לא מובן מאליו.

אחרי ביקור הערב עם אסף אנחנו חוזרים הביתה, אלא אם זה יום חמישי שבו אנחנו יוצאים למסעדה לחגוג עוד שבוע לבנות. עוד יום נגמר, ומחר, בוקר חדש, נלך שוב לבולות הקטנות שלנו, לחבק לשיר וללטף אותן. גם בשישי, גם בשבת, כל יום אותו הדבר, עד היום המיוחל שהן תגענה הביתה.

שבוע 29, ארבל שוקלת 970 גרם של מתיקות, ירדן 890 גרם של אושר.

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.