שיעור בהורות

חשבתי שהפוסט הלפני אחרון יהיה שמח ואופטימי. ציפיתי ששבוע לפני שהבנות אמורות לצאת הביתה אכתוב על ההתרגשות וההכנות לקראת בואן. קיוויתי שכשהשחרור כבר מעבר לפינה ארחף מטר מעל הקרקע עם בטן מכווצת מהתרגשות. אז ציפיתי. הבנות מלמדות אותי שיעור בסבלנות, בדחיית סיפוקים, בהכלת אכזבה, בהתגברות על מכשולים. שיעור בהורות. לפני שאספר את קורות השבוע אקדים וארגיע – הכל בסדר! הבנות נפלאות ובריאות ויפות, כל כך יפות. אבל השבוע, הן העמידו בפניי קושי עצום שאני מודה, עד לרגע כתיבת שורות אלה, טרם מצאתי את הדרך הראויה להתמודד איתו.

קצת רקע: בשבוע 34 מתחילים התינוקות בפגייה להתנסות בהאכלה מבקבוק. עד כה הבנות קיבלו כל שלוש שעות את מנת החלב שהקציבו להם הרופאים בהתאם למשקלן בזונדה היישר לקיבה. בשבוע 34 בערך מתפתח אצל התינוק רפלקס הבליעה כך שאפשר לתת לו את האוכל בבקבוק בלי שישתנק, משימה מאד קשה ומעייפת לפג הצעיר שצריך לדעת למצוץ מהבקבוק, לבלוע, ולהצליח לנשום תוך כדי מהאף. המאמץ גורם להם לעייפות שלפעמים מתבטאת בהרדמות על הבקבוק ולפעמים אפילו גורמת לברדיקרדיה – אירוע של ירידת דופק קיצונית לפרק זמן של כ10-20 שניות עד שהתינוק מתאושש. למידת האכילה היא תהליך שאמור לקחת כמה ימים או יותר, כל פג בקצב שלו. בהתחלה הם יונקים מהבקבוק שני מ”ל ומתעייפים ומקבלים את השאר בזונדה, ארוחה אחר כך קצת יותר וכך הלאה עד שהם מגיעים למצב שהם מצליחים לאכול את כל הכמות בבקבוק בלי צורך בהשלמה בזונדה. לאחר השחרור הביתה פגים רבים סובלים מהפרעות אכילה של תינוקות כמו ריפולוקס, הקאות, קושי לעבור למוצקים, קשיים בעיכול ועוד ועוד. אחת הסברות טוענת שההפרעות הללו מקורן בהאבסה בפגייה, בעובדה שבניגוד לבית, שם הילד אוכל לפי דרישה, קם כשהוא רעב ואוכל כמה שהוא רוצה, בפגייה, בכל שלוש שעות, בין אם הבנות רעבות או לא, מעירים אותן ודוחפים להן 40 סיסי חלב. ועד שמתייאשים ועוברים לזונדה לפעמים דוחפים לה את הבקבוק לפה, משחקים עם הפיטמה של הבקבוק כדי לגרות אותן לינוק מה שמציק להן מאד וגורם לחווית האוכל להתפס כמשהו שלילי שעלול להתבטא באותן הפרעות אכילה בהמשך.

התנאים לשחרור הביתה בפגייה בתל השומר הם שבוע 36, משקל מעל 1.950 קילו, סיום כל הארוחות בבקבוק ללא זונדה וללא אירועי ברדיקרדיה. הבנות עכשיו מסיימות את שבוע 34 (כלומר עוד שבוע מסיימים שבוע 35 שבסופו הולכים הביתה) ארבל 2.150 וירדן 1.960 קילו.

קצת רקע על עצמי: אני בחורה יעילה. מקבלת משימה, מתלבשת עליה ומתקתקת אותה. אני חסרת סבלנות וגרועה בדחיית סיפוקים. למה לעשות אחר כך את מה שאפשר להפטר ממנו כבר עכשיו. נגיד בתואר השני, היו לי שני סמינריונים להגיש בשנה, סיימתי אותם בסימסטר הראשון כדי שזה לא ישב לי על הראש וייגרר לסוף השנה. אני תמיד מתחילה לקרוא עיתון מהסוף כי שם החלקים שיותר מעניינים אותי אז למה לעבור את כל העיתון עד שאגיע אליהם. נאם אני יושבת לאכול צהרים, ויש מולי צלחת עם אורז וקציצות וליד עוגיית שוקולד לקינוח, סביר להניח שאתחיל מהעוגייה, למה לחכות לקינוח אם אפשר להתחיל ממנו?.

עכשיו קחו קערה גדולה הכניסו לתוכה את העובדה שאנחנו תכף מסיימים שבוע 34, ערבבו עם כך שהבנות נרדמות על הבקבוק אחרי 20 מתוך 40 סיסי שהן אמורות לאכול, הוסיפו שני אירועי ברדיקרדיה מלחיצים בכל האכלה, צרפו תוך כדי בחישה את העובדה שלכל ילד יש קצב משלו בהתפתחות, לא לשכוח קורט חוסר סבלנות עם קומץ לחץ בית וצרור של צורך בסיפוק מיידי, פזרו מעל הכל את האימהות שיושבות לידי בפגייה והילדים שלהן זוללים בקבוקים בלי למצמץ. הכניסו לתנור ל40 דקות בחום בינוני, צננו ומרחו את הקרם שהכנו מראש שמכיל רגשות אשמה, הורמונליות מהנקה, ועייפות גדולה מעשרה שבועות פגייה והרי לכם עוגת דכאון מפוארת בשלוש קומות מרירות של אכזבה עצמית.

אני חווה את השבוע הכי קשה שהיה לי מאז שהבנות נולדו. הכי! אף אחד לא הזהיר אותי שככה זה יהיה. הבנות התקדמו בצורה מעוררת השתאות והערצה מרגע היוולדן. אני צוחקת כל הזמן שהן צריכות לקבל תעודת “מצטיינת פגייה” על איך שהן בריאות ושמנמנות (לארבל יש סנטר כפול!! הילדה נולדה 720 גרם!!) ונושמות יפה ועולות מצויין במשקל ולא בוכות ולא מקטרות אין אין פשוט אלופות!! ובשבוע 33 כשהתחלתי להניק שתיהן ינקו כל כך יפה, מי היה מאמין שבנות שנולדו בשבוע כל כך מוקדם יצליחו לינוק כל כך יפה בשבוע 33. כל זה גרם לי להאמין שגם את משימת האכילה מבקבוק נצלח בלי עיכובים. אבל לא, לבנות יש קצב משלהן. הן ממש לא מסיימות בקבוקים, לפעמים הן מצליחות לינוק חצי ארוחה ולפעמים הן בכלל לא בעניין ופשוט מקבלות הכל בזונדה.

שלב ההאכלה הוא בעצם השלב הראשון בפגייה שבו יש להורים חלק קריטי בהתקדמות של הפג. כשיש אחות אחת במשמרת על תשעה פגים והילדה שלך מתמזמזת עם הבקבוק, מה שהיא לא אוכלת ישר האחות תיתן לה בזונדה כי יש לה עוד שמונה ילדים להאכיל בשעה הקרובה. כשאנחנו נמצאים בהאכלות יש לנו את כל הזמן שבעולם להשקיע בילדה עד שתסיים את הבקבוק כך שבשבוע האחרון הנוכחות שלנו בפגייה היא משמעותית מאד לאימון של הבנות בפעולת היניקה מבקבוק. כלומר שבכל פעם שאני לא נמצאת בפגייה אני יודעת שיכול להיות שמכיון שאני לא נמצאת הבנות שלי מקבלות זונדה ולא בקבוק והשחרור הביתה מתרחק. וגם אם אני נמצאת בפגייה, לפעמים זה לבד כי אסף בעבודה ואני יכולה להאכיל רק ילדה אחת בשעת ההאכלה כך שהשנייה לא תוכל לקבל את תשומת הלב והזמן שאני יכולה לתת לה לאכול. וכאילו להרגיז דווקא הפעמים שבהם הבנות אכלו הרבה מהבקבוק זה כשהאכילה אותן אחות ככה שאני מרגישה שעם כל הרצון הטוב, אני עושה עבודה גרועה!!

אני עייפה פיזית כי אני נמצאת שעות על גבי שעות בפגייה, כדי להיות נוכחת בכמה שיותר האכלות. מההאכלה של תשע בבוקר ועד תשע בערב ולפעמים גם חצות אני שם. אני עייפה נפשית כי כל שלוש שעות אני ניגשת למשימה שאני נכשלת בה ויוצאת מתוסכלת. ואת כל הלחץ הזה אני מביאה איתי לבת שלי. וכשהיא נרדמת לי תוך כדי האכילה אני מתעקשת איתה כי אני נורא נורא רוצה שהיא תאכל עוד טיפה ותתקדם עוד קצת לעבר הבית. אבל ההתעקשות הזאת מביאה כל כך הרבה דברים רעים, בטווח הארוך אני אולי גורמת לבנות את הפרעות האכילה שעליהם כתבתי קודם ובטווח המיידי אני גורמת לאירועי ברדיקרדיה – הילדה עייפה, היא קטנה וצעירה ואני, אמא שלה, שרואה את ההאכלה כמשימה שצריך להשלים ולא כדבר נעים ומשמח, מביאה אותה לקצה היכולת שלה מה שגורם למוניטור לזעוק בטירוף ולדופק לרדת מהקצב הנורמלי,מ- 170-200 יורד ל60 או 50 למשך עשר שניות ארוכות, האחות רצה אלינו הופכת את הילדה וטופחת על גבה עד שהיא חוזרת לעצמה ומתאוששת. וזה קרה בגללי כן?

הבת היפה והזעירה שלי, הגיבורה שעשתה מעל ומעבר למצופה בעשרה שבועות האחרונים, מונחת בזרועותיי, פותחת אליי זוג עיניים כחולות ואני מוצפת ברגשות אשמה אכזבה עצמית ותסכול.

אני עוברת שיעור בהורות. עוד לא למדתי אותו, עוד לא פיצחתי את התרגיל ועוד לא למדתי ליישם. והשיעור הזה קשה… גם כשנצא הביתה הרי, הבנות יתפתחו בקצב אחר משאר הילדים. פגות זה לא משהו שנפטרים ממנו בשבוע 40. בשנים הקרובות כל פעם שמישהו ישאל אותי בנות כמה הבנות שלי הוא יקבל תשובה של חצי שעה כיון שיש הבדל בין הגיל הכרונולוגי שלהן שנספר לפי תאריך הלידה בפברואר לבין הגיל המתוקן שלהן – שמתחיל להספר כאילו נולדו ב14 ביוני 2014, התאריך בו היו אמורות להיוולד. מבחינת הגודל שלהן וההתפתחות שלהן, הן לא יתפתחו כמו תינוק שנולד כמוהן בפברואר רק בסוף שבוע 40. בגיל שלושה חודשים הן ישקלו כמו תינוק שרק נולד ובגיל חצי שנה כמו תינוק בן שלושה חודשים. הן כנראה לא יתהפכו מהגב לבטן בגיל שלושה חודשים (שזה עוד שבועיים), לא יזחלו בגיל חצי שנה, ולא יתחילו ללכת או לדבר בגיל שנה. הכל יקרה באיחור של שלושה חודשים-חצי שנה מתינוקות שנולדו במועד. אומרים שהחיים מזמנים לנו שיעורים שאנחנו צריכים ללמוד. ולכן לא מפתיע שחסרת סבלנות כמוני, מסיימת משימות ועומדת ביעדים שכמותי, צריכה להתמודד עם בנות שבסופו של דבר יעשו הכל – יאכלו מבקבוק, ירימו ראש, יתהפכו, יזחלו, יצעדו, הכל! פשוט יותר לאט. ואני אאלץ להתאזר בסבלנות ולא להאיץ בהן. לחבק אותן באהבה ולהכיל את הקצב שלהן. לעולם לא לגרום להן להרגיש כישלון, להרגיש פחות טוב מאחרים, להרגיש שאכזבו אותי ושלא עמדו ביעדים שלי. והשבוע נכשלתי במשימה הזאת. בכל פעם שהנחתי את הילדה בעריסה בתסכול אחרי שלא הסכימה לאכול מהבקבוק הבנתי איזה עוול אני עושה לה ומיד חיבקתי ונישקתי אותה בחרטה בכל הגוף. גם אם היא רק תינוקת, גם אם אני לא אומרת לה כלום, אני חושבת שהיא מרגישה את האכזבה שלי. יש תחושה יותר נוראית שהורה יכול לגרום לילד שלו? שהוא מאוכזב ממנו? נשבעתי להיות אמא אוהבת ומכילה. במקצועי אני מורה, ותמיד אמרתי לתלמידים שאני מחנכת שיעשו את המקסימום שלהם, לא מעבר. לדעתי תלמידה שמקבלת כל הזמן 80 לא צריכה לשבת בבית ולקרוע את עצמה כדי לגרד את התשעים. היא צריכה לצאת ולבלות ולהיות עם חברים ולעשות את המקסימום שלה ולקבל 80 כי זו מי שהיא וככה היא צריכה לקבל ולאהוב את עצמה. אמרתי את זה לכל כך הרבה תלמידים שלי, ודווקא בתחילת האימהות שלי אני מועדת לתוך הבור הזה. אני מאוכזבת מעצמי ויודעת שמי שגורם לכל העיכוב הזה זו אני ורק אני. הרוגע השלווה והביטחון שאסף ואני הקרנו כלפי הבנות מהרגע שנולדו הם חלק מהתהליך המדהים של ההתאוששות וההצלחה שלהן עד כה. הורה חרד והיסטרי לא מקדם את הילד שלו אלא להפך. וכזאת נהייתי בשבוע האחרון. הרי אני יודעת שהבנות יאכלו בסוף מבקבוק. פשוט יכול להיות שזה לא יהיה עד יום שישי הבא בו הן מתחילות שבוע 36, ולא נצא הביתה באותו היום אלא כמה ימים אחרי כשהבנות יהיו מוכנות ובשלות. הדד ליין הזה הוא שלי, לא שלהן. והוא שהביא אותי לקריסה השבוע.

שיעור קשה בהורות מאחוריי ואני מניחה שיהיו עוד הרבה לפניי לאורך השנים. מדהים איך החיים מלמדים אותך להיות בן אדם יותר טוב דרך הקשיים שהם מזמנים לך.

כתבתי כדי לפרוק ולהבהיר לעצמי איך אני אמורה להתנהג. אני מקווה ליישם את זה החל ממחר בבוקר. אני אהיה האמא האוהבת, המכילה, המחבקת ונותנת הביטחון שרציתי להיות, ולא האמא הפושרית, המלחיצה, המאוכזבת שהייתי השבוע. עגלת התאומים, שידת ההחתלה, הטרמפולינות, הבגדים הקטנים ובעיקר אני, נחכה בסבלנות שהבנות שלי יהיו מוכנות לבוא הביתה. כל החיים, בסוף כל משימה שתהיה להן, אני אחכה להן אוהבת מחבקת ותומכת. כמו שאמא שלי הייתה עבורי, כמו שאמא אמורה להיות.

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.