שלוש שנים, שלושה ילדים.

על השידה בסלון שלנו, מתחת לטלויזיה, יש תמונה.

בתמונה אנחנו שיכורים, מחובקים ומתנשקים בחתונה שהיינו בה ביוני לפני שהתחתנו. היינו אז רווקים מאושרים ומאוהבים. אני זוכרת את החתונה הזו היטב. עמדנו בקבלת פנים, היה מזג אויר מעולה ודיברנו (באופן כללי כמובן, בלי להלחיץ) על מתי החודש הכי טוב להתחתן בו. אני רמזתי בעדינות שבספטמבר המזג אויר מעולה.
הוא הבין את הרמז.
שבועיים אחר כך, כשאני עם מגבת מגולגלת על הראש ביציאה מהמקלחת הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות איתו כל החיים ובספטמבר כבר היינו נשואים.

שתבינו – זה לא היה סיפור מהאגדות. שלוש וחצי שנים היינו יחד, שלוש וחצי שנים לא פשוטות בכלל. אני רציתי להתחתן, הוא לא – כמה טיפוסי מצידנו…. חצי שנה לפני שהתארסנו קנינו יחד דירה. רגע החתימה על המשכנתא בבנק וההתחייבות ל-30 שנים קדימה, הכניסו את היציבות והשקט שהיינו זקוקים להם כל כך ומשם הדרך הייתה סלולה. הפסקתי לקחת גלולות, התארסנו, התחתנו והופ נכנסתי להריון.

ועוד איזה הריון!

חודש אחרי החתונה שלנו, הלכתי לרופא נשים כדי לבדוק אם כבר רואים דופק. היה דופק. הסתכלתי טוב על המסך וליד הנקודה המהבהבת שמסמלת את החיים שנוצרים לי בבטן, היתה עוד נקודה בדיוק כמוה, דופק נוסף הולם ומהבהב על המסך, מספר לי שאנחנו הולכים להפוך לזוג פלוס שניים.
אין הורה לתאומים שלא זוכר את הרגע הזה, הרגע המדויק בו הוא נכנס לקבוצה המיוחדת הזו, ההורים לתאומים. יש כל כך הרבה משמעויות ללהיות הורה לשני ילדים שנוצרים יחד… עולם שלם של חוויות שמתחילות ברגע הזה שהרופא בישר לי שיש פה שני שקים, שני ילדים, שני עולמות שלמים שנדחקים לרחם הקטנה שלי.

הסיפור שלנו התחיל אז ברגע ההוא.

הרבה מים עברו בנהר בשלוש שנים שעברו מאותה בדיקת רופא. ואם למישהו היו ספקות על הזוגיות שלנו לאור ארבע השנים הסוערות שהתחילו אותה, אז השלוש שנים האחרונות הבהירו לו כמה בחרתי נכון. כי כדי לעבור את מה שעברנו לא מספיק להיות זוג טוב, צריך להיות צוות מנצח. בשלוש שנים הספקנו לעבור הריון קצר, ללדת את התאומות בחודש שישי, לעבור כמעט ארבעה חודשי פגייה, לגדל אותן עם כל האתגרים שמזמנת ההורות לתאומים, לעשות עוד ילד מהמם מתנה ליומולדת שנתיים של הבנות, להצליח לגדל שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש, ולא להרוג אחד את השני. SO MUCH WIN.

ובכל ערב, כשהכנופייה שלנו סוף סוף נרדמת, אני מתיישבת מול הטלוויזיה ועיניי נחות על התמונה הזו, מאותה חתונה ביוני לפני ארבע שנים וקצת. אני זוכרת כמה אהבנו אז, בדירה הקטנה בגבעתיים, נטולי דאגות וחופשיים ממחוייבות. וכשאני מרימה את העיניים מהתמונה אני רואה את הקשוח שלי, שכבר נוחר על הספה (במחוזותינו שמונה וחצי בערב זו שעה לגיטימית לחלוטין להרדם). אני מריצה בראש את אחר הצהרים שעבר עלינו, איך שגעו אותנו הילדות בפארק, ואיך התווכחנו על מה עושים בשבת, על איך הוא קרע אותן מצחוק כשקילח אותן ואיך התעצבנתי על איך הבלגן שנשאר אחר כך באמבטיה, על היעילות והסנכרון ביננו בנוהל ארוחת ערב-מקלחות-השכבות ועל איזה כיף שהוא נרדם כי אני יכולה להעביר את הכדורגל ולראות פרק של האנטומיה.
ובסוף הפרק אעיר אותו שיבוא למיטה. ונרדם מחובקים כי למי יש כוח לסקס.

 

כדי לקרוא עוד מהבלוג שלנו להורים לתאומים לחצו כאן

 

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.