החיים שאחרי הפגייה

4 551

אז עברה שנה. שנה מאז שהיינו שם. שנה מאז שצלחנו בהצלחה את האתגר הגדול בחיינו שאחריו חזרנו לחיים שלנו אנשים אחרים. יותר חזקים, יותר אוהבים, יותר אסירי תודה. והכי חשוב – חזרנו לחיים שלנו בהרכב חדש – אמא, אבא, ירדן וארבל.

קיצור הפרקים הקודמים – קוראים לי קרן, ואני אמא של ארבל וירדן, תאומות זהות שנולדו אחרי הריון קצר – שישה חודשים אורכו. בשבוע 24 פלוס שישה ימים הן הפתיעו אותנו ונולדו. עם לידתן הן קיבלו קצת החייאות עיסויים ושאר פינוקים, נכנסו לפגייה, ואנחנו – ההורים שלהן, נכנסנו למסע של שלושה חודשים בפגייה. בסוף המסע הזה, יצאנו – כנגד כל הסיכויים – עם שתיהן, בריאות ושלמות. כתבתי כאן בעבר על המסע שעברנו, מהלידה ועד השחרור הביתה. ועכשיו כשעברה שנה, בוער בי לכתוב פוסט אחד, על החיים שאחרי הפגייה.

הבנות בנות שנה ושישה שבועות. כרונולוגי. הגיל המתוקן שלהם צעיר ב3.5 חודשים, אותם חודשים שהן היו אמורות לבלות ברחם. חגגנו לבנות את יום ההולדת שלהן בתאריך הלידה כמובן אבל מבחינת מראה, משקל, גובה, ובעיקר מבחינת ההתפתחות, הן בנות עשרה חודשים בלבד, כלומר הגיל שלהן מתאריך הלידה שאמור היה להיות, אם היו נולדות בזמן, אחרי 40 שבועות. החייזריות הקטנות מהאינקובאטור גדלו להיות יפיפיות שמושכות המון תשומת לב ברחוב כך שכל טיול איתן בחוץ הופך לראיון: יו איזה חמודים! אה חמודות? חמודות. בנות כמה הן? שנה? אבל הן נורא קטנות! אה כי הן נולדו מוקדם? גם אחיין שלי נולד מוקדם. בחיי! שבוע 36. מתי הן? שבוע 24?!? באיזה משקל? כמה זמן הייתם מאושפזים? וכן הלאה והלאה. אם אין לי מצב רוח לשאלות כששואלים אותי בנות כמה הן אני פשוט אומרת את הגיל המתוקן, למרות שאני מודה שזה לא מרגיש לי בנוח לשקר רק כי אין לי סבלנות.

כן, אלה הם חייהם של הורים לפגים. אה ויש גם את הביקורים האינסופיים במכון להתפתחות הילד, בפיזיוטרפיה, דיאטנית, רופא התפתחות, מעקב קרדיולוגי, בדיקות עיניים, מעקב פגים, ריפוי בעיסוק, כל חודש בחורף חיסון RSV לפגים ושאר טיפולים אבחונים ומעקבים אליהם אנו צריכים ללכת. לשמחתנו, בניגוד לכל התחזיות, הבנות מתפתחות בהתאם לגיל המתוקן ללא עיכובים כך שלאט לאט כמות הביקורים שלנו במרפאות פוחתת אבל יש לי לא מעט חברות מהפגייה שעדיין נמצאות במירוץ אחרי הרופאים, הוצאת טופסי 17 מהקופה, תורים, אבחונים וטיפולים שיעזרו לפגפגים שלנו לצמצם את הפער. בחודשים הראשונים אחרי השחרור היינו לפחות פעם בשבוע אם לא פעמיים בתל השומר. היו כמה חודשים טובים שבחיוב האשראי שלי כל שורה חמישית הייתה “חניון שיבא”.

ויש דברים טובים בלהיות הורים לפגים. זה ששום דבר לא מובן מאליו. כל הורה מתרגש כשהילד שלו מחייך אליו בפעם הראשונה, מרים את הראש, מתחיל לזחול, אומר אבא, הולך לגן וצועד צעד ראשון. אצלנו ההתרגשות היא יותר מעצומה. כשיצאנו הביתה לא ידענו עם מה אנחנו יוצאים, ילדות בריאות או פגועות. שמחנו שיצאנו איתם בחיים. קמנו להאכיל אותן בלילות ואמרנו תודה שהן כאן, לא הרגשנו שאנחנו יכולים בכלל להתלונן. אז כל מחווה חדשה שהן לומדות וצעד חדש שהן צועדות ממלאים אותנו בגאווה עצומה לאור העובדה שאף אחד לא צפה שהן יהיו כל כך מושלמות.

ויש עוד מתנה אחת שלקחתי איתי מהפגייה.

מאז שמלאה לבנות שנה, אחרי כל החגיגות והמתנות, החלה להתגבש אצלי ההבנה, שאני לא אותו אדם. שלמרות החיוכים האופטימיות והשמחה הגדולה שהן איתנו, קצת דחקתי הצידה את העובדה, שבדיוק כמו הנקודות הקטנות שנותרו על הידיים של הבנות ויישארו שם לנצח, תזכורת למחטים שהוכנסו לורידים שלהן בשלב שעוד היו אמורות להיות עטופות מי שפיר, גם בי הותירה הפגייה צלקות שילוו אותי תמיד.

כשאני מנסה לספר את זה לחברות הן אומרות – כן אבל תראי איזה דבר מדהים יצא לך מזה, תתרכזי בזה שהבנות בסדר, שהן בריאות ושלמות. אני מנסה להסביר שמה שאני מרגישה היום בכלל לא קשור לבנות. אני חוויתי משהו, אני! בתור בן אדם שעומד בפני עצמו, בלי קשר לבנות שלי, חוויתי תקופה הזויה, שלמרות שאני בן אדם מאושר, שמח ומסופק, היא תמיד תהיה ברקע.

במשך שלושה חודשים חייתי בעולם של פלורוסנטים, צפצופים, ריח חיטוי וחלוקים צהובים. הייתי נכנסת לשם בבוקר, יוצאת בצהרים להביא את אסף, חוזרים לשם שוב ויוצאים לפני שהולכים לישון. אף על פי שהקפדנו מאד ללכת לפגוש חברים, לצאת פעם בשבוע, להיות עם המשפחה, היינו שם כל הזמן. היינו כל הזמן בדרך אל או מהפגייה. אין חופש, אין סופ”ש, הן שם כל הזמן ואנחנו או איתן או רוצים להיות איתן. בימים שהיו חלשות ניסיתי להיות שם ממש כל הזמן כדי להחזיק אותן עליי כמה שיותר כי ככה הן היו מתחזקות. לא ידעתי אם חם בחוץ, או קר, אם גשם או שמש, מה קורה בחדשות ומה חם בטלויזיה. עולמי היה צר כמו הדלת הכניסה לפגייה. למרות שהקפדתי לפגוש חברות, החברות הכי קרובות אליי היו בכלל האמהות מהאינקובאטור ליד (ולפחות אחת מהן חברה קרובה שלי עד היום). רק הן יכלו להבין אותי בלי מילים. שלא תטעו, לא הייתי בדיכאון בתקופת הפגייה. להפך, אני חושבת שאם הייתי בדיכאון הבנות לא היו הופכות להיות מצטיינות הפגייה. אבל היום, בדיעבד, כשהדברים מחלחלים, אני מבינה כמה פסיכית הייתה המציאות בה חייתי. שבכל פעם שרציתי לחבק את הילדה שלי הייתי צריכה להמתין לאחות שתהיה פנויה להוציא לי אותה, ואז במשך דקות ארוכות היא הייתה מארגנת את כל הצינורות שיצאו מהגוף של הקטנה כדי ששום דבר לא יימשך ויפגע בה כשהיא מוציאה אותה אליי. וכשהיא הייתה עליי, כשדיברתי ושרתי אליה, לפעמים המוניטור היה מתחיל לצפצף בהיסטריה כי הדופק שלה ירד מ180 ל-50 ואז רצה אליי מהר אחות לעזור “להעיר” את הילדה.

כל חג מאז יומולדת שנה של הבנות מצויין אצלי בזיכרון כ”איפה היינו לפני שנה”. בפורים לקחתי את הבנות לעבודה כשהן מחופשות ונזכרתי איך שנה שעברה ילדתי כמה ימים לפני פורים והתבאסתי שלא אוכל ללבוש את התחפושת שקניתי לפני הלידה כי לא מתאים להתחפש לפגייה. בערב פסח נזכרתי איך ברחנו מהסדר שנה שעברה בתירוץ המושלם שאנחנו הולכים לבקר את הבנות והבאנו קופסאות עם אוכל לאחיות שעבדו בערב חג. ביום השואה אני נזכרת איך בצפירה שנה שעברה בדיוק הייתי עם ארבל עליי ועמדתי איתה קצת שפופה ליד האינקובאטור כי הצינור חמצן שלה לא היה מספיק ארוך כדי שאעמוד. בשבוע הבא ערב יום העצמאות. אנחנו בבית כי אין לנו בייביסיטר. בשנה שעברה יצאנו מהפגייה והלכנו לחגוג בכיכר רבין כי ידענו שזה חג העצמאות האחרון שלנו בלי ילדים ואפשר לחגוג בלי להביא ביביסיטר. ועוד מעט שבועות. שבועות היה החג הראשון שלנו בבית עם הבנות, והשנה זו תהיה הפעם השניה שנחגוג אותו ביחד איתן.

לא יודעת למה התיימרתי לחשוב שאצליח להעביר על הכתב את מה שאני מרגישה. אני לא מצליחה. בעצם אני גם לא מצפה מאף אחד אחר להבין. אני לא מאחלת לאף אחד להבין. אבל זה שם, איתי, כל הזמן. אני חולמת על הפגייה בלילה, אני מסתכלת על הבנות שלי ומודה להן על השיעור שהעבירו אותי, ובאותה נשימה כואבת אותו. הצטרפתי לפרוייקט שנקרא “הורה להורה” בו הורים בוגרי פגייה מגיעים לפגייה לדבר עם הורים שנמצאים שם. אני מגיעה לשם פעם בשבועיים ניגשת להורים ומדברת איתם, לא על הילדים שלהם, אלא עליהם. על מה שהם מרגישים. על התחושות שאני הרגשתי שעדיין צרובות בי. על הפחד, התסכול מההורות המשובשת והמעוותת שנכנסו אליה, על הקושי להתחבר לחייזר הקטן ומלא הצינורות, על הקושי בלהיות תלויים באחיות וברופאים כדי לדעת איך הילד מרגיש, כמה אכל, ואם אפשר להחזיק אותו קצת בבקשה?

עם האמהות בפגייה אני מתעכבת על עניין שאיבת החלב שעבורי הוא נושא מורכב בפני עצמו. הדבר הראשון שהרופאים אומרים לאמא לפג הוא כמה חשוב החלב שלה להצלת חיי הילד. רק שאין להם ילד עליהן שיעודד את ייצור החלב בגוף והמצב הנפשי בו הן נמצאות פוגע לפעמים בייצור החלב מה שמלחיץ עוד יותר את האמא. בחיים לא אשכח את עצמי מסתובבת יומיים אחר הלידה במזדרונות בית החולים, מחפשת את יועצת ההנקה בפגייה, בתינוקייה, ביולדות א’, ביולדות ב’, אבודה ונוטפת חלב. רק יומיים לפני הייתי בהריון, אני לא יודעת איך שואבים חלב במשאבה ואיך עושים שהוא יגיע לבנות שלי, כל מה שאני יודעת זה שאמרו לי שכרגע זו הדרך היחידה שלי לעזור להן ואין לי מושג איך לעשות את זה. לחוצה, הורמונאלית ומיואשת התיישבתי מול משאבות החלב בפגייה, שלא היה לי שמץ מה עושים איתן והתחלתי לבכות. רגע חוסר האונים הזה היה אחת הנקודות הכי קשות שלי בתקופה ההיא ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי לחסוך אותו לנשים אחרות. יצא לי כמה פעמים להיות בפגייה כשנכנסים אליה הורים בפעם הראשונה אחרי הלידה, עם הבעת הלם על פניהם, וכשאני מרגיעה אותם ונותנת עצות אני תמיד דואגת לשדך אותם ליועצת הנקה, ואם זה סופ”ש או חג מסמסת לשרית המדהימה שלימדה אותי להניק את הבנות שלי, ומיידעת אותה שהגיעה אמא חדשה שזקוקה לעזרתה.

חברה שדואגת לי רמזה לי שאולי זה שאני עדיין הולכת לפגייה ומתעסקת בעולם הפגים זו הסיבה שאני עדיין חווה קושי להשאיר את התקופה הזאת מאחוריי. ניסיתי להסביר לה, שזה הריפוי שלי, ההתמודדות שלי. גם אם לא הייתי הולכת לשם, הפגייה היא עדיין חלק ממני. אף על פי שהבנות שלי בריאות לחלוטין ואי אפשר לדעת שהן היו פגות, יעברו עוד שנים רבות עד שהתקופה הזאת תהיה חלק מהעבר שלי. אני הולכת לפגייה לדבר עם הורים שנמצאים שם כדי לנסות לרכך את השהות שלהם שם, לתת לגיטימציה לתחושות שלהם, וככה לנסות קצת לעבד לרכך ולהבין את השריטות שנחרטו בי מאותה תקופה. תוך כדי תקופת הפגייה, כשהייתי ממוקדת בלהיות חזקה בשביל הבנות, הרגשתי מצוין. לא הרגשתי שאני חווה משהו קשה. אבל כמו כל פוסט טראומה טובה, רק אחרי שאבק הטנקים שוקע, והתותחים נדמו, והחיילים חוזרים לשיגרה, רק אז הם מתעוררים בלילות שטופי זיעה משוכנעים שעדיין יורים עליהם.

לפני סיום, אני חייבת להדגיש שהתחושות האלה הן שלי. אישיות, אינדיבידואליות וסובייקטיביות לחלוטין. לא כל הורה שחווה פגייה, ארוכה או קצרה, שקטה או סוערת, מרגיש כמוני. ולמרות הכל, באיזשהו אופן אני כן אסירת תודה על התקופה הזאת בפגייה, שהעניקה לי ענווה, סבלנות ואופטימיות, שחיזקה את הקשר שלי עם בעלי, שהכירה לי חברות לחיים ושהפכה אותי אסירת תודה על כל מה שיש לי.

אולי תאהבו גם עוד פוסטים

4 תגובות

  1. רעות says

    אני קוראת את הדברים שלך ואני מרגישה אחד לאחד את התחושות שלך..

    1. keren
      keren says

      אף אחד לא מדבר על זה אבל זה פשוט אוניברסלי לכל בוגרי הפגיות באשר הם…

  2. אבגיל גליס says

    קרן, אוי קרן!
    עומדת לי כל הזמן מול העיניים הפגישה הראשונה שלנו.
    אני – בהלם מזה שיש לי ילדה.
    את – אי של שלווה בתוך הטירוף שמסביב.
    היית בשבילי קרן אור.

    דברייך קולעים ומדוייקים.
    לא יכולתי להביע את עצמי טוב יותר.

    מאחלת לך המון אור מהשלישיה השובבה!

    1. keren
      keren says

      אביגיל יקרה… כולי צמרמורת והתרגשות מהמילים שלך. לדעת שהצלחתי לתת למישהו אחר את מה שהיה חסר לי אז… אני עם דמעות בעיניים. תודה תודה תודה.

השאירו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם