למה בחרתי לעשות שלושה ילדים בשנתיים

0 308

ינואר לפני שנה וחצי, אני בגן שעשועים עם הבנות, קצת לפני יום הולדת שנתיים שלהן. הן מטפסות בשובבות על המגלשות, קופצות במדרגות ואני רודפת אחריהן ושומרת שלא יפלו, כשלפניי אני סוחבת בטן של חודש שמיני. אני קולטת ששתי אמהות בגינה בוהות בי. בתור אמא לתאומות אני רגילה שבוהים בנו כאילו היינו מופע בגן חיות אבל היא מגדילה ופונה אליי –
איזה מתוקות! הן תאומות?
כן (הן קופי פייסט אחת של השנייה, קצת קשה לפספס)
כל הכבוד לך היא אומרת
תודה אני מחייכת בגאווה.
אני חייבת לשאול משהו היא ממשיכה
ואני כבר יודעת בדיוק מה היא הולכת לשאול
זה (מצביעה על הכרס הענקית שלי) היה מתוכנן?

כן. זה היה מתוכנן. חלק יחשבו שאנחנו אמיצים, וחלק יחשבו שאנחנו יהירים או אפילו טפשים, אבל את מי זה מעניין מה כולם חושבים. לגמרי בכוונה ובכלל לא בטעות בחרתי להכנס להריון שני קצת אחרי יום הולדת שנה של הבנות. הנה כמה סיבות למה.

1. טובת הילדים

אני מתבוננת על הקשר המדהים בין הבנות שלי, הן החברות הכי טובות אחת של השניה, והן תמיד יהיו שם זו למען זו. זה משהו שמעולם לא היה לי! יש לי אח מקסים שקטן ממני בשלוש שנים, אבל הוא בן! תמיד רציתי שתהיה לי אחות ולשמחתי הרבה הבנות שלי זכו זו בזו. העציב אותי לחשוב שהילד השלישי שלי יהיה בודד מולם. הרי בכל מקרה הקשר בינהן יהיה חזק יותר, אז הנחתי (ושנים יגידו אם צדקתי) שככל שאעשה אותם יותר צמודים יותר כך אני מגדילה את הסיכוי שהם יהיו חברים טובים יותר.

3. שיטת הזבנג וגמרנו

כשהבנות היו בנות שנה היינו עמוק בחיתולים, בקבוקים ולילות בלי שינה. אני מכירה את עצמי, אני אוהבת לחיות טוב ואני בעיקר אוהבת לישון. ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שברגע שהן יגדלו יהיה לי ממש קשה לחשוב על לחזור אחורה באיכות החיים שלי לתקופת הניובורן. מניחה שזה תלוי בן אדם – האם להתמודד עם הקשיים אחד אחד או שמא עדיף כבר לקבל הכל במסה ואחר כך להנות מהשקט.

2. חוויה מתקנת ללידה

אני סאקרית של לידות, כל לידה שאראה בטלויזיה, גם אם היא בפרסומת לסלקום, ישר תגרום לי לבכי. כשאני רואה בייבי בום נקווית מתחתיי שלולית קטנה. למרבה הצער עם הבנות לא חוויתי לידה כזו.  על הלידה של הבנות שלי כבר סיפרתי רבות, והיא בשום אופן לא הייתה לידה שמחה ומרגשת, היא הייתה לידה עצובה ופסימית מאד (הבנות נולדו בשבוע 24 מוזמנים לקרוא את הפוסטים שלי מתקופת הפגייה). לכן, עוד שהבנות היו בפגייה חלמתי על איך אני נכנסת שוב להריון, משלימה עשרה חודשים ויולדת בלידה המהממת שחלמתי עליה. אז נכון, יכולתי לחכות עם זה עוד שנתיים שלוש, אבל ביננו, מעולם לא הייתי בן אדם של דחיית סיפוקים. ואתם יודעים מה? החלום שלי התגשם. שבועיים לפני יום הולדת שנתיים של הבנות, בשבוע 37, ינאי נולד בלידה מושלמת. זו הייתה חוויה מהממת בעוצמתה שתשאר איתי לכל החיים (ביום הולדת שנה כתבתי על התיקון שהוא עשה לי, מוזמנים לקרוא) שלא לדבר על כך שמהרגע שהוא יצא לי מהבטן היינו באפס הפרדה, הוא היה עליי בבדיקות, בזריקות, בדרך למחלקת יולדות – היינו בלתי נפרדים. מכיוון שעם הבנות הלכתי הביתה לבד כל יום במשך ארבעה חודשים כשהן נשארו בפגייה, חוויה מתקנת זה ממש אנדרסטייטמנט ללידה של ינאי.

3. חוויה מתקנת לחופשת לידה

חופשת לידה עם תאומים – בואו נדבר על זה. נכון אומרים שחופשת לידה זה לא באמת חופשה? אז זה ממש נכון. עכשיו תארו לכם מה זה עם שניים. פעמיים גזים, פעמיים קקי גב, פעמיים לילות בלי שינה ואני יכולה להמשיך עוד הרבה. הבנות שלי היו יחסית מאד נוחות ויצאתי איתן מלא, הן היו כיפיות בנסיעות באמת, אבל אחרי חצי שנה איתן בבית הגעתי לקצה היכולת שלי. הלוגיסטיקה והסבלנות שדרושה לאמא בחופשת לידה – קרי – חצי שנה שהיא עם שני תינוקות 24/7 היא ע צ ו מ ה. אני מעריצה אמהות שנשארות עם התאומים בבית יותר מזה, ויש כאלה לא מעט. לעומת זאת, אחרי שאת חווה חופשת לידה עם תאומים חופשת לידה עם ילד אחד זה כמו חופשה בתאילנד. אני לא יכולה לתאר לכם כמה נהניתי ממנה. בחודש הראשון כמובן קשה, עדיין מתאוששים מהלידה ומתרגלים למצב החדש, אבל ברגע שהגוף חוזר לעצמו, ובהמשך גם הגזים לאט לאט נעלמים זה פשוט פיס אוף קייק. זה לא ילד ראשון, את כבר לא אמא טרייה בשוק של החיים שלך, את יודעת בדיוק מה לעשות ומתי ואת מיישמת את זה על תינוק אחד במקום שניים. הוא נרדם – זהו! לא צריך להרדים עוד אחד! הוא אכל? זהו! לא צריך להאכיל עוד אחד! אפשר ללכת לשתות קפה! חם!

4. הקשר עם התינוק

פה אני אזכיר שהבלוג שלי הוא אישי ומספר על החוויה שלי, כי הרבה אמהות לא יזדהו עם מה שאני אגיד עכשיו. לקח לי זמן ליצור קשר אמיתי ואימהי עם הבנות. בעוד שאסף היה מאוהב בהן עוד בשלב האינקובטור, אני הייתי מאד תפעולית ומשימתית בתקופת הפגייה – לשאוב, לסדר מנות חלב, לעשות קנגורו, לקלח… כל מה שצריך לעשות כדי שהן יבואו הביתה. וכשהן באו הביתה – זה המשיך. אהבתי אותן מאד כמובן, אבל לא הייתי מאוהבת בהן, זה היה תהליך שלקח זמן, ככל שהן גדלו יותר ותיקשרו יותר כך הפכתי ממטפלת לאמא. עם ינאי לעומת זאת, ההתאהבות קרתה בשניה שהוא יצא לי מהבטן. זה כמובן קשור ללידה שהייתה נפלאה ולאפס הפרדה שבעיני גם חשוב מאד לקשר הזה, אבל לא רק. תחשבו שבמשך חצי שנה, כל יום משמונה עד ארבע היינו רק אני והגוזל הקטן שלי, אחד על אחד ברומן מתמשך, שנצי"ם משותפים במיטה שלי, בתי קפה וקניונים בכיף שלנו, הנקה מלאה במשך חצי שנה, פלא שלא רציתי לחזור לעבודה? לא הייתי צריכה לחלק את עצמי בין שני תינוקות, ויותר מזה, לא רציתי שאף אחד אחר יטפל בו, בזמן שעם הבנות הרבה פעמים לא הייתה לי ברירה! בגלל הקושי קיבלתי הרבה עזרה כך שפעמים רבות בזמן שקילחתי אחת – מישהו קילח את השניה, האכלתי אחת – מישהו אחר האכיל את השניה, בזכות זה הבנות היו תינוקות שממש זרמו עם מלא אנשים. לעומת זאת עם ינאי זה לא ככה! נכון, יש פעמים שזה מעיק כי הוא רוצה רק אותי אבל הי – זה גם מחמיא מאד ומחזק מאד, והרבה פעמים נעלבתי (ועדיין נעלבת!) כשהבנות רוצות מישהו אחר על פניי בעוד שאיתו זה בחיים לא קרה.

אני יכולה להמשיך עוד המון, אבל אעצור כאן, להיום. בפוסט הבא אספר דווקא על הקשיים שחיכו לנו אחרי הלידה, וכמה טיפים להורים במצב דומה, על איך לעבור את החודשים האשונים בשלום.

שלכם

קרן

 

אולי תאהבו גם עוד פוסטים

השאירו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם