"תבוא מהר – אני יולדת תאומים!!!" אחרי ארבע שנים מתישות – שלי בחדר לידה…

שלי לייבל

0 775
בעודי ממתינה לרופא ולבעלי, נכנסתי ללחץ וקיבלתי "רגליים קרות", הכרזתי בפני הרופא "אני רוצה ללדת בניתוח קיסרי"! והוא ניסה לשכנע אותי לרדת מזה, ואמר שיש לי נתונים ממש טובים. כיף כל כך לשמוע סוף סוף מישהו שמעריך אישה עם נתונים שמנמנים כמו שלי..אבל אז הבנתי שהוא מתכוון לנתונים טובים ללידה טבעית ובריאה.  "שניהם במנח ראש, ובמשקלים תקינים, בריאים, דפקים תקינים" הוא ציין והסביר שעדיף לידה רגילה. כל הצוות של בית החולים ניסה להניע אותי מההחלטה. אפילו  ראש המחלקה ניסע לשכנע אותי: "את לא יודעת מה שאת מדברת ואת מדברת מתוך לחץ". הוא היחיד שבסופו של דבר הצליח לשכנע אותי.. נכנסתי לחדר לידה, התקלחתי, ניקיתי את עצמי מבפנים ומבחוץ (הנשים מבינות למה אני מתכוונת). לבשתי  את החלוק המהמם, המילה האחרונה בתחום אפנת בתי החולים – הטוסיק מבצבץ החוצה לאוורור קל, ועליתי למיטה. בשלב הבא, חיברו אותי לכל המכשירים, כולל אינפוזיה, ואני מרגישה כמו פגר שלא יכול לזוז.  הנסיך  – בעלי היקר – הגיע, והתעדכן בסטטוס שלי/שלנו…צריך להתחיל להתרגל לדבר ברבים.

 

הפתיחה לא מתקדמת – מה עושים? 

עברו כמה שעות ולא מתקדמת פתיחה, לא מתקדם שום דבר בערך…הכל נשאר אותו הדבר.  הצירים לא חזקים במיוחד, צוואר הרחם נוקשה, ופתיחה 2. מחכים, ומחכים ואז נכנס ראש המחלקה לשוחח איתי, הוא תמיד מלווה בעוד כמה שמשתרכים אחריו, כמו ראש הממשלה ופמליית המאבטחים שלו, שרה במקרה הזה היא המיילדת הראשית.
והוא מבשר לי שלדעתו אני לא הולכת ללדת היום וחבל לבזבז זמן (או יותר נכון אני תופסת להם חדר לידה לריק,) ושכדאי לאשפז אותי במחלקה להריון בסיכון. ביקש ממני להתייצב בחדר הלידה ב6 בבוקר! הועברתי למחלקה ולא הצלחתי לעצום עין כל הלילה מרוב לחץ והתרגשות. התהפכה לי הבטן מהמחשבה שמחר אני הולכת לפגוש אותם סוף סוף, חיכיתי להם כל כך הרבה זמן. לא 9 חודשים, אלא 3 וחצי שנים קשות ומתישות.

 

סבב רופאים נוסף – ואין פתיחה 

אחרי ששיחקתי קנדי קראש כל הלילה, עברתי על כל הפייסבוק כמה וכמה פעמים, התקלחתי, חפפתי, אכלתי, ופתרתי תשבצים, הגיעה השעה המיוחלת. דידיתי עם רגליי ה"שרק" שלי לכיוון חדרי הלידה. ושוב מקלחת, פיג'מה עם הטוסיק בחוץ, מכשירים, חוטים… ושוב אני הופכת לאישה הביונית… ויוצאים לדרך. ממתינה לסבב רופאים של הבוקר. פמליית ראש המחלקה מגיעה, גם שרה הגיעה, דוחפים לי אצבעות והנה איזה יופי…כלום לא התקדם עדיין פתיחה 2 ,צוואר רחם נוקשה. לא יכולה לתאר לכם במילים עד כמה מאוכזבת הייתי. היה זה יום שני, וראש המחלקה המליץ לנו לחזור ביום חמישי בבוקר, מאחר ואין תנאים ללידה. נפלו פניי, והתחלתי לבכות כי כבר הייתי מוכנה נפשית ללידה טבעית וכל כך רציתי כבר לחוות את זה ולפגוש בהם סוף סוף אחרי המתנה כה ארוכה..בסוף שכנעתי את עצמי, שאם חיכיתי כל כך הרבה.. עוד כמה ימים לא ישנו.  גם בימים הבאים לא קרה כלום. צירים מעצבנים שלא התפתחו לשום כלום, רק הציקו. בכמה ימים האלו עשיתי דיקור לזירוז לידה. הלכתי לים, עשיתי הליכות.
המיילדת המליצה לי על טבליות שמן נר הלילה, אמרה שזה מרכך את צוואר הרחם ומקדם לידה.  אני כידוע בצועיסטית אחת הטובות, עשיתי כל מה שאפשר בכדי לקדם לידה.
יום חמישי הגיע ואני ובעלי יקירי נחתנו במיון נשים מוכנים לקרב!

 

המשך יבוא….

 

רוצים להכיר את הדרך שעברה שלי עד להשגת ההיריון המיוחל? לחצו>> שלי לייבל – אמא לשני זוגות תאומים 

 

 

You might also like More from author

Leave A Reply

Your email address will not be published.