0 511
 17.11.19 – ביום זה שחר וסהר שלי בני שנה וחצי כרונולוגי בדיוק. החודש מציינים את יום הפג הבינלאומי.
פעם ראשונה שאני משתפת בפומבי את סיפור הלידה שלי.

 

היה לי הריון לא קל בהתחלה.
בתאומים תמיד יש סיכון ולי היו תאומים זהים (שליה) משותפת ובנוסף היה גם חשש ל- CMV. סריקות מתקדמות ומעקב כל שבועיים. כל שבוע שעברנו אמרנו תודה לאל!
אבל ככל שההריון התקדם, המצב היה ורוד יותר. המשקלים שלהם על יותר מהמצופה. אין סימן או חשש למשהו רע. הכל התקדם מושלם.

 

 

עד שבוע 32, המוביל התהפך לעכוז וזה אומר ניתוח קיסרי (בתאומים לא לוקחים סיכון).

אוף, כמה שרציתי טבעית!!!!
אז בחרתי באסף הרופא כי הם מאפשרים לידת תאומים קיסרי באפס הפרדה כולל התאוששות אחרי הקיסרי ביחד. אז שאפתי ללדת בשבוע 37 בקיסרי אפס הפרדה. כן כן – זה אפשרי בתאומים ואפילו בזהים – שלא יגידו אחרת!!!! לא מעט מחברות שלי עם תאומים ילדו זהים בשבוע הזה ותאומים לא זהים בשבועות מתקדמות יותר! אז למה לא אני?!

ואז ביום שלישי 15.05.18, שבוע 35 בול, ויטלי ואני היינו בקפה ג’ו בבוקר ופתאום … צירים! אמרתי לבעלי: “אבל אין מצב שזה צירי לידה. זה בטח ברקסטון… אין למה לרוץ למיון – גם ככה יש היום מעקב רגיל אצל האחד והיחיד” – השומר האישי של ילדי ד”ר מיקי מוסקוביץ. אם הוא לא דואג – אני האחרונה שאדאג.

התור היה ‪ב18:00‬. הגענו וכמו תמיד – עושים בדיקת אחיות, סטיק ואז אולטרה סאונד (US לזיהוי מיקום לב התאומים ובדיקה כללית) ואז מוניטור. כמו תמיד אני נשכבת על המיטה וצוחקת עם ויטלי ואז אני רואה את זה.
זרימת הדם של השליה שלהם. אני לא מאמינה. משתדלת לא להיראות בלחץ מול בעלי.
אחרי 35 שבועות שבהם כל שבועיים את רואה זרימות דם ומסבירים לך מה את רואה… את לומדת דבר אחד או שתיים.
הטכנאית לבנה בפנים ולא מחייכת.
ואני.. הלב שלי מתחיל לדפוק: “אני מבינה שמפה ישר לבית חולים?!”
הטכנאית:” אני אשאל את מוסקוביץ. אבל רק הוא קובע”.

שתינו הבנו.. וויטלי שואל – מה הכוונה?
הטכנאית יוצאת מהחדר ובקול הכי רגוע שלי אני מסבירה לו: “אצל אחד התאומים זרימת הדם בשליה איטית יותר מהשני, מספיק איטית שיש מצב ללידה מוקדמת”.

עכשיו רק כדי שיבינו מי שאין לו תאומים זהים – אחת הסכנות הגדולות בתאומים זהים (מונו בי) זה כאשר תאום אחד עלול לקחת יותר דם מהשליה המשותפת על חשבון התאום השני = תסמונת מעבר דם בין עוברים TTTS. אם זה קורה בשבועות מתקדמות יותר – וזה ברמה גבוהה… יולדים.

 

אני כבר במוניטור – לא יכולתי להתרכז. הדופק שלי בשמיים.

מרוב שמרוכזת בUS – אפילו לא שמתי לב שיש לי צירים. באותה זמן מנסה להראות שאני רגועה בשביל בעלי. זה לא אומר שצריך ללדת. אולי זה תוצאה נמוכה ואפשר להחזיק עוד קצת. למה לוקח לטכנאית כל כך הרבה זמן לחזור אלי?!
הרי כל שבועיים יש הפרש גדילה של 50 גרם ביניהם… זה בכלל לא קרוב לסכנה…
עברו רק 10 דקות במוניטור וקוראים לי להיכנס לרופא דחוף.
נכנסים לחדר של ד”ר מיקי מוסקוביץ. האדם שלא לחץ אף פעם וצחק עלי והרגיע אותי. הרופא שתמיד אמר שעד שהוא לא דואג – אני צריכה לנשום. אותו רופא אמר לי בשנייה שנכנסתי לחדר:
“טוב.. אז זה הביקור הכי קצר שלנו EVER”.
בום. נפל האסימון. ואני בוכה. היסטרית.
בוכה מהתרגשות. בוכה מפחד. בוכה מאכזבה שלא הצלחתי להחזיק יותר זמן. בוכה שזה מוקדם מידי.
“מפה ישר לבית חולים, את צריכה זריקת הבשלת ריאות, אחד היום ואחד מחר ותלדי בקיסרי ביום חמישי”.

כל הנסיעה לא מעכלת. זוכרת שאמרו שאם המשקלים מעל 2 קילו ובשבוע 35 – לא חייב פגייה אז אפשר עדיין את תוכנית אחרי הלידה שלי. אני רגועה יותר כי המשקלים מראים 2.300 .
לילך כבר מוכנה. יודעת את הנוהל. יודעת שאמא הולכת ללדת (בת 3) ושסבתא תהייה אתה. מנשקת את הבטן ואומרת לי לילה טוב.
ויצאנו לאסף הרופא.

 

הגענו באיזי כזה עוד האמנו שלא באנו ללדת אלא רק בבדיקה – הפחדים הוחלפו בהתרגשות.

מוניטור – תקין, אין צירים רציניים והכל בסדר. עולה למחלקה. מקבלת חדר מדהים עם צוות עוד יותר מדהים ושותפות מהממות.
‪ב23 בלילה – זריקת הבשלת ריאות. אוקיי – זה מתחיל להיות אמיתי! ‬

למחרת, יום רביעי, כל היום אני באולטרה סאונד ומוניטורים. כל בדיקה בעלי ואני בלחץ. כל בדיקה מתחילה להכאיב והצירים מתגברים. המי שפיר השתפרו.
אין צירים והופה היי – יש התהפכות! המוביל כבר לא עכוז וזה אומר שאולי יש סיכוי לטבעי. באותו יום אני שוב מנסה לשכנע את הרופא שלי שאולי נדחה בשבוע… והוא עם הצחוקים שלו מסביר לי במילים מאוד נחמדות – לא!

לילך הגיעה לבית חולים – נשיקה אחרונה לאחים שלה בבטן של אמא ויאללה… השקט לפני הסערה.
שוב זריקה ב23 ואז התכוננות לניתוח. מי שאומר לאישה בהריון שבוע 35 עם תאומים להכין את הגוף שלה לניתוח – שיבוא ויעשה זאת בעצמו!!!!!!
זה כמו להכניס פיל למקלחת בגודל של טלפון ציבורי ולבקש ממה להתכופף להרים מטבע!
זהו זה, מקולחת, מוכנה לניתוח ויאללה לישון. מי יכולה לישון כשאת במחשבות של התרגשות שלמחרת את סוף סוף זוכה להכיר את התאומים שלך?!

 

יום חמישי, 08:00 – הגיע הזמן ללדת! ‬

4 שעות מחכה בהתרגשות בחדר הכנה. הדופק שלי כל כך בשמיים. בזמן הזה מכינים אותי.
נכנסת אחות מיון ותיקה, כזו שהיא המאמא של כולם ואסור להתחיל אתה?! אז זו היא!
שולחת אותי לאולטרה סאונד אחרון שנייה לפני, כדי לראות אם בכל זאת אפשר ללדת טבעי. אוף, הם כל כך צמודים בצורה ראש לרגליים שאי אפשר להפריד ולהגיד מי זה מי אז לא לוקחים סיכון.
בנתיים כל מיני מנהלי מחלקות נכנסים לשוחח איתי על התאומים ועל המצב שלהם. מאיך שזה נשמע, מנסים להכין אותי להרע ביותר אבל אני… אני אופטימית.

ד”ר בוצר המדהים (מ. יולדות וחדרי לידה) נכנס ומסביר לי שבגלל הזרימות והשבוע, למרות שאמרו שיש מצב שלא יהיו בפגייה – הוא לא רוצה לקחת סיכון. הסביר אבל לא באמת הקשבתי. כל מה ששמעתי היה “אם אין בעיה, אז בסדר” והתעלמתי מההמשך…. כל מה שעניין אותי זה שבעוד שעה – אני אמא לשלושה!

12:00 – הולכים לניתוח.

זהו זה. נפרדת מבעלי שנכנס לחדר ניתוח דרך דלת שנייה.
ואני צורחת בהתלהבות “ביי!!!! נתראה בצד השני” לכל הנשים שעומדות ללדת בחדר המתנה ללידה.
עוברת במסדרון לכיוון חדר ניתוח. כל צעד מרגיש לי כמו נחיתה בירח. אני באופוריה מטורפת!!!!
נכנסת לחדר ואותה אחות חדר ניתוח מספרת לי שהיא האמא של הרופא שלי! באותה שנייה נשמתי לרווחה. הרגשתי שבאמת המשפחה השנייה שלי איתי בחדר לידה. זכיתי גם במנתח מדהים שהוא ס.מנהל חדרי לידה באסף הרופא וגם באחות חדר ניתוח אגדתית שבמקרה אמא שלו.. מה יותר טוב מזה?!
נכנסת לחדר שאמור להיות קר ומנוכר אבל הצוות עשו את המקסימום לגרום לי להרגיש בטוחה שם. שוכבת על השולחן ניתוח ומולי שמים וילון. ויטלי בדיוק נכנס ומתיישב לידי. שנינו מתרגשים ושנינו מפחדים. ואני מתחילה לבכות.
בדיוק בשנייה שחשבתי שאני אפספס את הלידה כי הרגשתי ישנונית מהסמים להרגעה שנתנו לי, אני שומעת בכי!!! כמו זיקוק התעוררתי וצחקתי מרוב אושר!
מעלי, כמו סימבה שמחזיקים מול מוספה, אני רואה את ד”ר מוסקוביץ מחזיק את התאום הראשון.
“שחר”.
נולד ‪בשעה 12:34‬ במשקל מושלם של 2.340 בשבוע 35+2.
במקום לוקחים אותו לחדר צדדי. ד”ר בוצר מטפל בילד ולא מבינה מה קורה שם.
לא עברו 2 דקות וד”ר מוסקוביץ עושה שידור חוזר, רק הפעם זה סהר כמו סימבה!
“סהר” שלי נולד ‪ב12:36‬, במשקל… 2.340?!

יום חמישי בשעה 12:36 17.05.2018 – אני רשמית אמא לתאומים, אמא לשלושה ילדים!‬!

 

 

עוטפים אותם ומביאים לי אותם, לא שמתי לב כמה הם קטנים. יודעים כמה חשוב לי להניק ובזמן שתופרים אותי מהניתוח, עוזרים לי להניק!
לא עבור 2 דקות ואז בהלה. ד”ר בוצר נכנס ואומר שחייבים לקחת מהר לפגייה. יש לשחר בעיות נשימתיות וזקוק לעזרה בדחיפות. בשלב הזה ויטלי לא זז מהם. ואני… אני שוכבת על הגב ומתחילה לבכות. פחדתי שמסתירים משהו ממני. שלא אומרים לי משהו.
האם אראה אותם שוב? מה זה אומר בעיות נשימתיות????
הצוות שנשאר ומטפל בי היה מדהים. עודדו אותי וצחקו איתי כל הזמן. והמחשבות שלי אתם.

יצאתי ב13:00 מחדר הניתוח, בחדר התאוששות ויטלי מראה לי תמונות שלהם… באינקובטור… נצבט לי הלב. הם כל כך קטנים! עם כל כך הרבה חוטים. בתוך קופסה סגורה בלי מגע.
התחלתי לבכות.
בתור עידוד, נזכרתי שביקשתי מצוות המנתח לצלם את הניתוח וזכיתי לראות את הלידה שלי. ראיתי את כל הניתוח ואת הוצאת התאומים מהרחם. איזה דבר מדהים זה. פשוט נס!

 

 

 

מכאן זה מירוץ ספרינט להגיע לתאומים שלי!
14:00: מגיעה יועצת ההנקה המדהימה טניה לחדר התאוששות ובמקום מצליחה לסחוט לי מלא קולסטרום עבור התאומים. אני מתחילה להזיז את הרגליים ומרוב אדרנלין בכלל לא מרגישה כאבים מהניתוח. רוצה כבר ללכת לפגייה – עדיין לא מאפשרים לי.

16:00‬: הכניסו אותי לחדר אפס הפרדה למרות שהתאומים בפגייה.
‪18:00‬: מתחילה לסחוט חלב אם בזכות יועצת ההנקה המדהימה שלי איילת קופל להב (שהייתה שם יום ולילה בכל שעות הקטנות ודחפה אותי וחיזקה אותי). ‪
19:00‬: הביאו לי זריקת וולטרן ובשלב הזה ויטלי היה חייב לחזור הביתה ללילך. המחשבה שהתאומים לבד דחפו אותי לנסות לקום. ‪
20:00‬: כבר קמתי מהמיטה בעזרת התמיכה של אחותי הקטנה רותי שעברה בעצמה קיסרי. ידעתי למה לצפות ואיך לקום בלי כאבים ויחד אתה.

‪בשעה 21:00‬ על כיסא גלגלים, זכיתי לראות בפעם הראשונה את התאומים שלי.
(אני יושבת ובוכה בזמן שכותבת את זה).
נכנסת דרך מסדרון הפגייה. הלב שלי פועם חזק ואני בשקט סוערת. אנחנו נכנסות לחדר מלא צפצופים. לא יודעת למה לצפות.
למרות התמונות שהביא לי וההסברים שתיאר לי… שום דבר לא מכין אותך לראות אותם ככה.
2 עריסות פלסטיק עם בובות קטנות ועליהם השם קוגן 1 וקוגן 2.
כל כך קטנים. בלי שום טיפת שומן. רק עור ועצמאות. זונדה באף, חוטים מחוברים, צפצופים נוראים ברקע ושקט. איך בחדר עם כל כך הרבה תינוקות – כל כך שקט?!
אני רועדת. אני לא מפסיקה לבכות ואני רועדת. מפחדת להרים אבל רק רוצה לחבק. האחות מגיעה, קודם כל מחבקת אותי חיבוק שבחיים לא קיבלתי כזה. מרגיעה אותי ומסבירה שמעכשיו אין צורך באינקובטור עכשיו. הסכנה עברה. את מי להרים קודם?!

היא מביאה לי את שחר. הגודל שלו זה בערך ממפרק כף היד שלי עד המרפק. קצת יותר גדול מבקבוק 750 ליטר של קולה. ואני בוכה. עטפו אותו ושמו 2 שכבות בגדים עבות ועדיין – אני מרגישה את עצמאות שלו.
הדמעות לא מפסיקות ליפול על הפנים שלו.
אחותי הקטנה יושבת קצת רחוק ממני כדי לתת לי פרטיות ומצלמת את הרגעים האלה ובכלל לא שמתי לב אליה. שכחתי שהיא שם. שכחתי איפה אני. כל מה שעניין אותי היו התאומים שלי.
ואז מביאים לי את סהר. הוא יותר קטן אבל רק במשקל. מסתבר שהוא שקול 2.000 ולא 2.340… כמעט 400 גרם פחות משחר מה שמעיד שאכן היה סכנה בגלל זרימות הדם. אילו חיכיתי יותר זמן, היה יכול להיות תוצאה שונה ולא לטובה.

 

 

אני מריחה אותם, מלטפת, שרה ומחבקת אותם. לא עוזבת אותם עד שנאלצתי לחזור לחדר לשאוב ‪בשעה 3 בבוקר‬.
ואני בוכה כל הדרך חזרה. מרגישה אשמה. האם זה בגלל משהו שאני עשיתי שנולדו מוקדם? האם יכלתי לעשות משהו אחר? יורדת קומה ונכנסת לחדר שלי ובמקום לישון, אני מתחילה לשאוב.
למחרת ‪ב6 בבוקר‬ קמה וכבר מתחילה ללכת. דוחפת את עצמי! חייבת להבריא בשבילם!
חייבת להגיע אליהם! בשלב הזה אני לבד, בעלי עם הגדולה, אחותי חוזרת לתינוק שלה ואני חייבת להגיע אליהם. עולה למעלה ומניקה אותם בפעם הראשונה. כל אחד בתורו.
לסהר יצא האינפוזיה מהרגל, כבר לא מוצאים ורידים נורמליים ושמים לו דרך הראש.
שחר לא מפסיק לרעוד.
ואני מניקה. עור לעור ומניקה. בגלל שהם הכל כך קטנים, אני מניקה רק 3-4 דקות כל האכלה ומשלימה דרך הזונדה. חחח מילה מצחיקה משלימה. הם אוכלים רק 20 מ”ל אז ההשלמה הוא רק 10 מ”ל (כי קיבלו בהנקה). אבל אין ברירה – ככה כל שלוש שעות.
לאורך כל הזמן כל מה שאני שומעת זה המוניטור. הצפצופים והאזעקות שברקע. הרבה מהם בגלל התאומים שלי.
כל פעם אזעקה צורחת בגלל הנשימה, החמצן יורד, צריך להרים, צריך להוריד, צריך עזרה. אחד הסתדר – עכשיו השני מתחיל. הבכי הקטן שחודר ללב. האזעקות המעצבנות האלה שאני שומעת אותם בחלומות שלי. הריח של האלכוהול שלא עוזב אותי.
ביום השלישי לחייהם, הורידו את הזונדה ועכשיו נשאר רק אינפוזיה.

כל מה שעניין אותי זה מה שהרופא אמר: “אם יצליחו לאכול לבד 24 שעות בלי הזונדה ויעלו במשקל – את יכולה לקחת הביתה”. יש לי משימה בראש. אין זמן להפרעות. וככה למשך שבוע ימים אני.. רובוט:
כל שלוש שעות: גמורה מעייפות, גמורה מללכת כל שלוש שעות, לעלות ולרדת וללכת במסדרונות, שוכחת שאני אחרי ניתוח, שואבת, מניקה ואז משלימה שכל השלמה זה חצי שעה האכלה לתאום, שוטפת ועושה סטריליזאטור שוב ושוב…
כל תאום לבד, מחבקת, שרה, הרבה עור לעור וחוזרת לחדר שוב- לשאוב.
לא רציתי מבקרים חוץ מבעלי. בקושי דיברתי עם המשפחה והחברים בנייד.

יומיים לפני השחרור לילך שלי הקטנה מגיעה לביקור. קיבלתי אישור מיוחד להפגיש אותה עם התאומים. הוציאו את התאומים למסדרון של הפגייה והיא בידיים של אבא. כמה התרגשה. כמה שמחה. דאגה כשראתה שיש להם בובו באף (הזונדה). כמה חיכתה להם בבית.

והנה, הגיע היום המיוחל, יום לפני יום הולדת 3 של לילך, אישרו לנו לנסוע הביתה ב22.05.18.
יצאתי החוצה לשרב שחיכה לי בחוץ. שובע ימים לא נשמתי אוויר צח. נכנסים לרכב. לקוחים נשימה ויאללה… הביתה. לילך מחכה לאחים שלה.
המתנה הכי גדולה ליום הולדת של לילך היה שחגגנו ביחד כולנו.
נראה שנסענו 20 קמ”ש באותו יום אבל לא עניין אותנו. המינימום משקל של הכיסא היה 2.5 קילו ואיפה זה ואיפה המשקל שלהם!!!! כל כך פחדתי. “רק” שבוע בפגייה וזה היה מספיק לי.
אני זכיתי לצאת הביתה יחסית מהר לעומת אחרים. מורידה את הכובע בפני הורים לפגים.

ועכשיו… מתחילים את החיים עם תאומים.
המשך יבוא….

 

 

חשוב לי להגיד תודה בשלב הזה.
חשוב להגיד תודה לכל צוות מחלקת יולדות ולידה באסף הרופא. לרופאים המדהימים שלי ושל הפגייה. לאחיות ולאחים גם במחלקה וגם בפגייה שתמיד דאגו לי והרימו אותי כשאני בוכה ודחפו אותי להמשיך ולא לוותר.
לשותפה לחדר המדהימה שלי שעברה סיפור משלה עם הבן שלה בפגייה וביחד תמכנו אחת את השנייה! עד היום היא שמורה לי בלב ושמחה שנהינו אחיות ללידה וחברות עד היום.
לחיבוק ראשון שהיו שם כשהלכתי לישון ודאגו שהתאומים לא יהיו לבד!
תודה למשפחה שלי שדאגה לי והייתה שם עבורי ועבור ילדיי.
והכי חשוב – תודה לבעלי שבלעדיו לא הייתי שורדת לא את הלידה ולא את הימים שאחרי.

 

אסתי זמינה עבורכם לכל שאלה ובקשה בקבוצות הווטסאפ שלנו ובקבוצת הפייסבוק…

אולי תאהבו גם עוד פוסטים

השאירו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם