
בלי דרמה. (חלק 1)
1.3.14. השעה 2.00 לפנות בוקר. חדר התאוששות אחרי ניתוח בתל השומר. אני פותחת את העיניים ומזהה את החדר, זו כבר הפעם השנייה שלי כאן היום.
1.3.14. השעה 2.00 לפנות בוקר. חדר התאוששות אחרי ניתוח בתל השומר. אני פותחת את העיניים ומזהה את החדר, זו כבר הפעם השנייה שלי כאן היום.
אז מכיוון שיש לי משפחה מפנקת, עם השחרור מהאשפוז עלינו למלונית כך שבכל רגע פנוי ירדנו לפגייה לבקר את הבנות. אסף נסע שלוש פעמים ביום
אז אחרי הפוסט המלנכולי משהו של שבוע שעבר, ולאור השבוע החיובי שעבר עלינו ועל הבנות, החלטתי לכתוב הפעם פוסט אופטימי. נתחיל מזה שהשבוע, הלכנו למשרד
ארבל וירדן בנות חודש! חודש לחיים החדשים שלנו. הכנתי תבשיל בשר לארוחת ערב עם חברים והרמנו כוסית לסגירת החודש הראשון בחייהן. פעם ראשונה שבישלתי משהו
שבוע 30 מסתיים מחר, ומה אני אגיד לכם משעמם. אין דרמות, הבנות מיום ליום רק משמינות, מתחזקות ומזכות אותנו בהמון רגעים של גאווה ואושר. ועל
שבוע 33 התחיל אתמול בשמחה גדולה, ואנחנו כבר רואים את הסוף… מאז שהבנות עברו את הקילו הן מתקדמות בקצב מסחרר, בכל שבוע התקדמות נוספת. כשהגיעו
חשבתי שהפוסט הלפני אחרון יהיה שמח ואופטימי. ציפיתי ששבוע לפני שהבנות אמורות לצאת הביתה אכתוב על ההתרגשות וההכנות לקראת בואן. קיוויתי שכשהשחרור כבר מעבר לפינה
החלטתי לחכות שבוע עם הפוסט על החזרה הביתה כדי לקבל קצת פרספקטיבה על הדברים. נוכחתי לגלות שעבורי, עם ההגעה הביתה, הפגייה הפכה להיות זיכרון מעומעם
אז עברה שנה. שנה מאז שהיינו שם. שנה מאז שצלחנו בהצלחה את האתגר הגדול בחיינו שאחריו חזרנו לחיים שלנו אנשים אחרים. יותר חזקים, יותר אוהבים,
בירידות מירושלים חשבתי על השאלה ששאלו אותי בראיון שהייתי בו היום: “מה היה האירוע המכונן בחייך?” אני בן אדם די פשוט וסטנדרטי, לא היו לי
אני אוהבת חיבוקים. חיבוקים גדולים מנחמים עוטפים ומחזקים. לב נוגע בלב, כפות הידיים עוטפות בעוצמה ולא נותנות לאף חלק בגוף לברוח. גם הילדות שלי אוהבות
יום הולדת שמח לתיקון שלי. התינוק שלי בן שנתיים היום. הרבה הרימו גבה כשנכסתי להריון קצת אחרי שהבנות היו בנות שנה, חלק חשבו שזה היה
בכל שנה ביום השואה, הייתי באה אליך כדי לנחם במילותיי ובחיבוקי החם .
היינו יושבות והעצב ניבט מעינייך.
לא היית אומרת הרבה, אבל רגשותיך היו ממלאים את חלל החדר.
בצפירה היינו עומדת חרש, כל אחת ומחשבותיה.
סבתא שלי.. את אינך כבר כמה שנים, ואנחנו נמשיך לספר – לזכור ולא לשכוח.
על היום בו קיבלת את המכתב שהוריך נרצחו
אחותך ההריונית שנרצחה עם בעלה ביערות לפני שמלאו לה עשרים
הילדים הקטנים שפרצופיהם התמימים ניבטים מעבר לתמונה, אשר נרצחו כולם עם כל משפחתו של סבא בוריה.
את כבר אינך יכולה לעמוד לזכרם.. אני אעשה זאת בשבילך…
בכל שנה ביום השואה, הייתי באה אליך כדי לנחם במילותיי ובחיבוקי החם .
היינו יושבות והעצב ניבט מעינייך.
לא היית אומרת הרבה, אבל רגשותיך היו ממלאים את חלל החדר.
בצפירה היינו עומדת חרש, כל אחת ומחשבותיה.
סבתא שלי.. את אינך כבר כמה שנים, ואנחנו נמשיך לספר – לזכור ולא לשכוח.
על היום בו קיבלת את המכתב שהוריך נרצחו
אחותך ההריונית שנרצחה עם בעלה ביערות לפני שמלאו לה עשרים
הילדים הקטנים שפרצופיהם התמימים ניבטים מעבר לתמונה, אשר נרצחו כולם עם כל משפחתו של סבא בוריה.
את כבר אינך יכולה לעמוד לזכרם.. אני אעשה זאת בשבילך…
כל הזכויות שמורות ל-2WIns – כל מה שהורים לתאומים צריכים. האתר נבנה על ידי סטודיו השייק