“האופטימית”, ה”נחשקת” והאימא הסובייטית: המסע בעקבות המשפחתון הנכון

אריאלה תמונה לאתר

אריאלה תמונה לאתר

אריאלה גויכמן גארבר

מורה לאנגלית ומתרגמת, חוקרת את תחום תולדות האופנה בבלוג Timeless Hemlines: Fashion & History
בעלת הבלוג “אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות” בסלונה, ואמא לתאומים אליס ואדם

 

בסרט ההמשך השני לסדרה המיתולוגית “סקס והעיר הגדולה”, דמותה של שארלוט נכנסת לחרדות מהאפשרות שבעלה עלול לבגוד בה עם המטפלת הצעירה והחטובה. בסצנת התמוטטות עצבים מתוודה שארלוט שהפחד האמיתי שלה מכל הסיפור הוא: “אני לא יכולה לאבד את המטפלת!!”
ובכן, כמו שכל מי שהיה במערכת יחסים פוחד מהמשפט “אנחנו צריכים לדבר”, גם אני מצאתי את עצמי בסיטואציה האימים האולטימטיבית עבור כל אמא לתאומים: את פותחת את הדלת למטפלת בראשון בבוקר, ובעודך מוסרת לה את אחד התאומים לפני ששרירי הידיים שלך יכנעו ומתפנה להכין בקבוק, היא ממלמלת את המשפט: “תשמעי, נראה לי שאני צריכה לעזוב.” בהתחשב בעובדה שהיא הייתה איתנו מאז שהתאומים שלי היו בני חודש (והיום שנה וחודשיים), עולמי חרב עלי: איך הם יסתדרו עם מישהי חדשה? (כלומר: איך אני?) איפה אמצא מישהי שמסוגלת לרדוף אחר שניים? היא כבר מכירה את סדר היום שלהם.
בקדחתנות, פקדתי את הרשתות החברתיות וניפחתי את חשבון הסלולר בחיפוש אחר מטפלת, רק כדי לגלות אמת עגומה: נשים רבות מסרבות לקחת על עצמן טיפול בתאומים, לרוב משום שהעבודה כפולה ותוספת השכר (לטענתן) לא מפצה על הקושי הפיזי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל בו שני הילדים מגלים את העולם לראשונה ומטפסים על כל מה שלא מודבק לרצפה (וגם על מה שכן), לרוב בשני כיוונים מנוגדים. לא נותרה ברירה אלא לשקול מסגרת מחוץ לבית. אלא שלאחר ניסיון טראומתי של חודשים במעון, שבמהלכו בתי נדבקה בחיידק זיהומי, ושהסתכם בשבועיים של אשפוז ב”שניידר”, לא יכולתי עדיין להביא את עצמי לשקול אפשרות של חזרה לגן.

זו הנקודה שבה גיליתי את המשפחתונים- מסגרת קטנה של שניים עד שישה ילדים בבית חם ואוהב (ומבולגן) של אישה חביבה, שהרעיון שיתרוצצו לה זאטוטים קטנים בבית הפרטי שלה משום מה קוסם לה (בעוד אני עדיין חרדה לעתיד הוואזות שלי בסלון…). ולאחר שבוע של התרוצצות וסקירה בין המשפחתונים המומלצים, למדתי שה”מרי פופינסיות” המתוקות שמנהלות אותם, מתחלקות בקלות לשלוש קטגוריות:

“האופטימית”

האופטימית היא האישה המבוגרת שאהבת הילדים זורמת בעורקיה (וכנראה גם הכולסטרול הגבוה). היא מתהדרת בהיסטוריה הארוכה שיש לה במקצוע, בזמן שאת מחשבת את הגיל שלה. היא מתרוצצת בסלון ומדגימה בנדיבות איך היא מצליחה לשחק עם חמישה עוללים בבת אחת, ואת רק מביטה על התחבושת החמה שעוטפת את ברכה ועל ידיה הרועדות, ותוהה עם הברק בעיניים זו תשוקה אמיתית למקצוע בו התמחתה במשך כמה וכמה עשורים או טיפות עיניים במרשם. נכון, יש נשים מבוגרות רבות שניחנו בכמויות של כישרון ואנרגיה שאני הייתי יכולה רק לייחל להן. אבל כשאת מדמיינת את ה”מרי פופינס” החלומית שתניף את שני המלאכים שלך באוויר ותדלג איתם בין הנדנדות במגרש המשחקים, את מקווה שהיא לא תזדקק לניתוח החלפת ירך.
לפני שתאשימו אותי ב”גילנות” ((ageism, ה”אופטימית” יכולה להיות גם אותה אישה צעירה שמספרת לך כמה קל לה עם ילדים, בזמן שאת בוחנת את המגירות הפתוחות בסלון שלה, את המדפים הנמוכים ואת ערוגת הוורדים הריחנית בגינה שלה, ותוהה כמה שניות ייקח לנינג’ות שלך להרוס לה את האידיליה וכמה ביקורים לרופא הילדים את תצטרכי לקבוע מראש.

“ההיפית”

מה קורה כשמכניסים אימא סובייטית וגננת היפית לחדר אחד? זה כמעט נגמר במכות. את ההיפית פגשתי בבוקר יום שישי. הסלון שלה נראה כמו שואה גרעינית של “פישר פרייס” אך היא רק הניפה יד נינוחה והסבירה שהילדים בוחרים לבד במה לשחק ו”כל אחד משחק בקצב שלו” (אבל עם כל הכבוד- זה לא מסביר את הבלגן במטבח, או בחצר החיצונית…)
כשהסברתי לה שהמפתח לגידול תאומים מבחינתי הוא סדר יום קפדני, היא רק שלחה לעברי חיוך סלחני של “זו לא אשמתך שאת כבולה במוסכמות חברתיות”, וענתה בנחת שהיא לא מאמינה בסדר יום מובנה. כאן התחיל הדם הסובייטי שלי לזרום במהירות מופרזת והזכרתי לעצמי לנשום עמוק. אבל ברגע שהיא אמרה שהיא מגישה רק ארוחות טבעוניות, הדי.אנ.איי של אבותיי הציידים מערבות סיביר כבר לא אפשר לי להישאר איתה באותו חדר. מיותר לציין שלא היה כאן שידוך משמיים.

“הנחשקת”

ה”נחשקת” היא כמו הבחור הבלתי-מושג שהיית דלוקה עליו בתיכון: היא יודעת את זה והיא מראה את זה. הבית שלה מדוגם, היא מדברת בקול רך ומלודי, מהסלון שלה נשמע צחוק פעמוני של ילדים מאושרים וורודי-לחיים, הצעצועים בחצר שלה גורמים לך לדמיין שנכנסת לארץ הפלאות, וכל מה שאת רוצה לעשות הוא להוריד נעליים ולהשתקע באחת מהטירות המתנפחות שלה.
אבל רגע לפני שאת שולפת את פנקס הצ’קים ומוסרת אותו לה באהבה -ביחד עם הכלייה שלך אם היא תבקש-, היא נוקבת במחיר שלה באותו קול מלטף מבלי להניד עפעף, ולפתע רעיון מכירת הכליה נראה לך ריאלי באופן מטריד. כשאת שואלת אם אפשר לעשות לך מחיר, היא שולחת לך את מבט ה”ביץ’ פליז” הכי מנומס שלה וממשיכה לספר לך על שיעורי השפה שהילדים מקבלים מהסייעת דוברת האנגלית. לבסוף, כשאת מגמגמת בייאוש שאת צריכה לחשוב על זה, את זוכה לעוד חיוך של “זו לא אני, זו את”, והיא עונה לך שזה בסדר כי היא גם ככה בתפוסה מלאה לשנתיים הקרובות ושאם את ממש רוצה היא תכניס אותך לרשימת ההמתנה.

התרופה היא כמו תמיד זמן והתמדה. לשמחתי, לא התייאשתי ולבסוף, אחרי “דייטים” רבים והרבה כוסות קפה בחדרי אורחים של נשים חייכניות, פגשתי את האחת. היא אמנם בגיל של אימא שלי, מה שגרם לי לתייג אותה כמעט על ההתחלה כ”אופטימית מדי”. אבל היא מוטטה את חומות הציניות שלי עם אנרגיות לא מתפשרות ויכולת מדהימה לאחוז ארבעה בקבוקי מים וקעריות אוכל בבת-אחת. נכון, הבית שלה קצת מבולגן, אבל הצעצועים מקסימים. היא מכבדת את ה”קונטרול פריק” שבי, שולחת עדכונים כל חצי שעה ושומרת על סדר יום מובנה. והחשוב מכל- הסיבה שאני כותבת שורות אלה היא כי התאומים סופסוף מחוץ לבית ואני שקטה.

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.