אמא לרגע

ערב שישי, ארוחת ערב אצל אמא של אסף, יחד עם ההורים שלי והאחים שלנו. חגגנו יום הולדת שנה לאחיינית המתוקה של אסף. אני שמחה שכולנו יחד, ובפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה שמישהו חסר כדי שהתמונה תהיה מושלמת. הבנות שלי.

אני אמא.

ישבנו  אתמול בדיקסי, ארוחת יום חמישי, מציינים שבועיים לבנות.  הארוחה הייתה באוירה מלנכולית משהו, עברו על הבנות יומיים לא מוצלחים, אנחנו עדיין אופטימיים אבל בכל זאת קצת מדוכדכים הערב. אני שואלת את אסף אם הוא כבר מרגיש אבא. “ברור” הוא עונה. “מאד”.

אני מנסה לפענח את התחושה הזאת, החדשה. כמו שכתבתי בבלוג הקודם הבנות לא איתנו בבית ומכיון שזוהי הלידה הראשונה שלנו תחושת האמהות עדיין חמקמקה עבורי. אולי אני מרגישה קצת אשמה שאסף יותר מרגיש אבא ממה שאני מרגישה אמא. אני מתחקרת אותו קצת על מה זה אומר שהוא מרגיש אבא, וככל שהשיחה מתקדמת, ככל שאני מעמיקה לברר את התחושות החדשות הללו שעלו בי בשבועיים האחרונים, אני מבינה שהתחושות שחוויתי לאחרונה, הן לא רק מתוך לחץ, עייפות, הורמונים או בלבול. הן תחושות אימהיות… אני אמא, עם שלל המשמעויות המתלוות למילה הזאת:

אני כל הזמן דואגת להן. לא עובר לילה שאני לא מתעוררת בדאגה. אני הולכת לישון גמורה כל ערב וזו פעם ראשונה מאז ההריון שטכנית אני יכולה לישון לילות שלמים. (בהריון השלפוחית שלי היתה מעירה אותי פעמיים בלילה, וגורמת לי להלך סהרורית לשירותים כדי לגלות שמה שהעיר אותי זה שלוש טיפות פיפי) . למרות שעד שש בבוקר כשאני מתעוררת בתוך שלוליות החלב שלי אני אמורה להיות מסוגלת לישון טוב, עדיין בכל לילה אני קמה והדבר הראשון שקופץ לי בראש זה הן. לפעמים אני מצליחה להתאפק אבל לפעמים לא, ואז אני מרימה טלפון לפגייה לשאול מה שלום התאומות. אם הן אכלו יפה, אם הן נושמות יפה, אם הכל כשורה.

אני מאושרת כשטוב להן – ימים שאני נמצאת בפגייה והמדדים של הבנות טובים אני מאושרת. אני שמחה וחייכנית, אחת הרופאות במחלקה כינתה אותי “מיס סאנשיין”, כי אני לבבית ופטפטנית ומלהגת עם שאר האמהות בפגייה על הא על דא… כשטוב לבנות שלי אין מאושרת ממני…

כואב לי כשכואב להן – קשה לי לראות את הבנות שלי סובלות. מטבעי אני טיפוס רגשן שקשה לו לראות כאב של אנשים אחרים, אז לראות את הבנות שלי סובלות מרסק אותי לרסיסים. לכל אמא קשה לראות את התינוק חסר הישע שלה סובל נגיד מגזים, בחלקי נפלה הזכות לראות את הילדות שלי סובלות מהפסקות נשימה, ירידות בדופק, דקירות מספר פעמים ביום לבדיקות דם, או שכואבות להן הידיים כי בשתי הזרועות שלהן תקועים עירויים שלא מאפשרים להן לקפל את היד. הן אומנם עדיין לא רואות כלום, ואסף טוען שאני מדמיינת, אבל כשהן מותחות את הראש הזעיר שלהן לאחור ופותחות עיניים גדולות במבט של חוסר נוחות וחוסר אונים אני נשברת. וכשמכאיבים להן והן פועות בבכי קטן שנשמע כמו צפצוף חלוש של צעצוע, אני בוכה יחד איתן. אני מלטפת את הבת שלי, ומבטיחה לה, שכל החיים שלי אני אנסה להקל עליה בכל מה שכואב לה. גם אם זה בלב וגם אם זה כאב פיזי, כל עוד אני אוכל אני אלחם בכל מה שגורם לה כאב. ושובר אותי עכשיו שהכאב שהקטנה הזאת חווה הוא בלתי נמנע, זה חלק מהטיפול בה וכל מה שאני יכולה לעשות זה רק להחזיק לה את היד וללחוש לה מילות אהבה.

אני מכירה אותן הכי טוב – האחיות בפגייה מופלאות. הן עדינות ואמהיות, מומחיות במה שהן עושות ומצליחות להיות גם חייכניות אלינו ולהעצים אותנו כהורים. ממש מלאכיות בירוק. אבל אף אחד לא מכיר את הבנות שלי טוב כמוני. אני יודעת רק מלהסתכל עליהן אם טוב להן, או רע, אם נוח להן ואם לא מה התנוחה שהגוף הקטן שלהן מרגיש בה בנוח, מתי היא מסמנת שהיא רוצה מוצץ, ומתי היא אפאטית באופן מדאיג. אני מכירה את הפרצופים שלהן, אני מזהה את פעיית הבכי שלהן מהצד השני של הפגייה. אני מכירה את הריח שלהן שאני מסניפה בזמן ה”קנגורו” (שעה שהבת שלי שוכבת על החזה שלי לזמן איכות) ואם הייתי יכולה הייתי שמה אותו בצנצנת הביתה. אני יודעת שהגדולה רגועה יותר ונוחה יותר גם בזמן בדיקות כואבות ושהקטנה שלי עצבנית ומקטרת כשמציקים לה ובמיוחד היא שונאת שמשחקים לה עם המכשיר של החמצן לאף. הגדולה שלי חולה על המוצץ שלה ואת הקטנה אני מרגיעה כשאני מניחה את האצבע שלי בתוך כף היד המתוקה שלה ונותנת לה ללחוץ. אני לא מתביישת לבקש מהאחיות להזיז אותן לתנוחה מסוימת, או להחליף לה את התחבושת של העירוי כי אני יודעת שהיא לא נוחה לה והיא מעדיפה חבישה אחרת.

אני נורא נורא מפחדת ש…. אתם יודעים.

הן רק שבועיים איתי, ואני מבועתת מהמחשבה שאולי יום אחד אקום ואחת מהן לא תהיה.

אני אמא, עם כל מה שזה אומר. זו פעם ראשונה שלי, שאני אמא. לא זיהיתי את התחושות האימהיות הללו שנוצרו בי בתוך כל הבלגן שאני חיה בו כרגע. אני מנסה לדמיין איך זה היה יכול להיות אם הייתי מתחילה את המסע הזה אחרת. ללדת במועד תינוק בריא ולהרגיש את כל הרגשות החדשים הללו כשהדאגה הכי גדולה שלי זה כאבי בטן של הילד, עייפות או תפרחת חיתולים. לחבק את הילדה שלי מתי שאני רוצה ולא רק שעה ביום, כשאני יושבת לצד האינקובטור המצפצף, אחרי שקראתי לאחות שתוציא לי אותה בזהירות תוך כדי שהיא מחוברת לצינור החמצן, העירוי, ומדד החמצן בדם (סטורציה). להניק או אפילו להאכיל אותה בבקבוק במקום למלא מזרקים. להרים אותה לגרעפס אחרי האוכל ולא לקוות שכשהאחות תשאב לה את תוכן הקיבה בעוד שעה לא תשאר שם שארית שמעידה אולי על מחלת מעיים. להנות מצילומים שלה באייפון ולא מצילום חזה מוצלח או אקו לב תקין. לא לעמוד ולהסתכל באהבה על התינוקת שלי ששוכבת בתוך קופסה שקופה כשלפתע צפצופי המוניטורים מעידים שהיא לא נושמת כרגע. להשבר בבכי כי אני עייפה ולא אני פוחדת על חייה.

סליחה על הבלוג הרגשני, ערב קשה עבר על כוחותינו. מחר יום שבת, הבנות מתחילות שבוע 27. אני יודעת שהלביאות שלי יעשו את מחר ליום שמח עבור אמא שלהן…

חסר להן שלא.

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יש לכם מה להגיד? זה המקום

לא רשומים?

רוצים לקרוא את הכתבה?
זה רק להורים לתאומים ושלישיות (:

הירשמו (זה ללא עלות!! ) כדי ליהנות מעוד המון כתבות, טיפים ומידע חשוב=
החל משלב ההריון, הלידה, תינוקות , פעוטות וילדים גדולים.
וגם – מתכונים, מבצעים, מלאאאא מוצרים, מה הורים לתאומים מספרים…ועוד.